Culture Agent

האנקדוטה שפרופ׳ קידר מעלה בסרטון הזה פותחת לי פתח להסביר את התנ״ך בצורה טובה יותר אם מתייחסים למוסדות חברתיים שהיו מקובלים בחברה השמית הנוודית מימים ימימה. מקובלנו שהאבות חיו באורח חיים נוודי שנשתמר מאוחר יותר בקרב השכנים של עם ישראל, כגון בני ישמעאל, עשו וקטורה. ולכן אין לראות את עם ישראל תלוש ממה שהיה מקובל במזרח הקרוב. על פי המתואר בתנ״ך, בני ישראל לא היו פלאחים. רק לאחר ההתנחלות הם החלו לעסוק בחקלאות וגם אז החקלאות הזאת היתה חקלאות בעל חובבנית ופרימיטיבית. האוריינטציה של בני ישראל ובעיקר של השבטים שחיים על ספר המדבר היתה בדואית, ולכן יש לשפוט את מעלליהם של בני ישראל באמות מידה בדואיות, כשבראשן כאמור הקודים החברתיים.

מכאן לשם, נגיע מהר למסקנה שכל העניין של ״עשיית הרע בעיני ה׳״ בספר שופטים – מצב בו מדור לדור בני ישראל שוכחים את אלוהיהם ומתפתים לעבוד את אלוהי הסביבה, ואז בא מנהיג שמושיע אותם על פי דרכו של ה׳, והארץ שקטה לארבעים שנה וחוזר חלילה – מצב כזה תואם בהחלט את מה שקרה עם השבטים הערביים אחרי מות מוחמד. מה שמוחמד בעצם עשה היה לנסות לאחד את השבטים הערביים שנלחמו אחד בשני דרך קבע [1], לברית אחת, והפניה של האגרסיות שלהם כלפי חוץ.

כששבטים ערביים אחרים ראו שמתכנסת למול עיניהן ברית הם החליטו להצטרף אליהם, הם תפסו את האיחוד הזה כמה שנקרא ״אילאף״, כלומר ברית סולידריות. כך הם התאסלמו והלכו בעקבות מוחמד עד מותו. עם מותו מקובל שה״אילאף״ מתבטל. אם רוצים להקים אותו מחדש צריך שמנהיג אחר יהיה מקובל על כולם. כך השבטים נטשו את האיסלם, וכך אבו בכר החליף יצא למלחמות שנקראו ״חריב א רדה״, ״מלחמות הרדה״, כדי להשיב אותם לחיק האיסלם, בטענה שהם כופרים. האיסלום בכח היה לא כנגד עמי הספר, אלא כנגד מי שכבר חסה בכנפי האיסלם ונטש.

אחד ועוד אחד: בני ישראל אוחדו תחת משה, וקיבלו עליהם את הברית מחדש תחת יהושע, שהיה המנהיג שכינס את האילאף לאחר מותו. אך לאחר מות יהושע לא היה מנהיג מקובל, ולכן חלק מהשבטים לא קיבלו את האילאף. הם המשיכו להלחם כמלחמת קיום עם שבטים אחרים מהסביבה כי החיים של השבטים בספר המדבר תמיד היו על החרב. כדי לגייס מבני ״עמם״ קמו שופטים שכינסו מחדש את האילאף והחזירו את פולחן ה׳ לפחות באופן זמני עד שמתו. אחרי שמתו האילאף נגמר ושוב התפרק וכל אחד שב לפולחנו. כך הדבר הזה נמשך עד שבאופן סופי נבנה אילאף חלופי על ידי ירבעם, שכל המלחמות בין ממלכתו לשיח של שבט יהודה היו בעצם מלחמות ״רדה״.

[1] הפוליטיקה המדברית היתה פוליטיקה מעשית במסגרת מלחמת קיום. מקורות המים והמרעה דלים, ואיזור שאתה לא שולט בו אינו הפקר, משום שהוא נמצא בחסות של שבט אחר, כך שאם אתה פולש לשם אתה מסיג גבול. השבטים השולטים באותם המקורות יילחמו בך, משום שאם לא כן, הם מפסידים את מקורות חייהם והחיים במדבר הם כאמור חיים של מלחמת קיום. והיה והחלטת להלחם ולכבוש את אותם השטחים, כל הכבוד לך אבל שום דבר לא יוכל להבטיח לך שבעונה הבאה השבטים המתחרים החפצים למקורות לא יבואו ויילחמו בך. כך שהנוהג של להלחם באורח קבע ולחיות על חרבך הוא שם המשחק במדבר, ואם אתה רוצה לכרות ברית שלום עליך לחלוק את המקורות שלך שברוב המקרים הם כוללים גם את המשפחה. כלומר, אתה נותן מבנותיך ומתחתן בהם, הופך למשפחה אחת ועל הדרך גם מכבד את הפולחן המשפחתי של השבט איתו אתה בא במגע. העניין כאן הוא שאתה מאמץ את הדת של האחר, או משלב אותה בדתך מטעמים פרגמטיים בלבד, ובאופן כללי גם זמניים, מפני שהבריתות נחתמות למשכי זמן קבועים מראש ולא לנצח. אף אחד לא יכול לחזות מראש איך יתנהג הטבע בעתיד הרחוק.