Culture Agent

במלחמה של שאול בעמלקים נאמר ששאול פנה אל הקינים שישבו ״בתוך העמלקי״ והזהיר אותם שיסורו וירדו מהם פן ייספו. מלחמה שכזו היתה גם בשמות בפרק י״ט ומיד אחר כך רואים את יתרו מבקש להצטרף לישראל בהר סיני. השאלה היא לא בהכרח מה הקשר בין יתרו להר סיני, אלא מה הקשר הרחב יותר של עמלק למתן תורה רגע אחרי קריעת ים סוף.

התשובות לשאלה הזאת מתמצות בכך שהר סיני וקריעת ים סוף הן שתי מדרגות רוחניות גבוהות. קריעת ים סוף היא הכניסה לתוך המרחב התודעתי שנמצא שלב אחד לפני ההתגלות, ודווקא מרחב זה נחשב למקום מסוכן שבו אפשר להציץ ולהפגע – עד כדי בלבול בין שני כוחות קוסמיים כמעט זהים, שאי אבחנה מדויקת שלהם עלולה להביא לידי כפירה.

אנו רואים בסיפור ״ארבעה שנכנסו לפרדס״ את רבי עקיבא ממליץ ״כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים״. העיון בשאלת הרווח בין ה״מים העליונים״ ל״מים התחתונים״ במעשה בראשית, שלדעת בן זומא נראה ״כיונה שמרחפת על בני ואין נוגעת״ – היא היא הדילמה הגנוסטית המדוברת, ושאול ליברמן מסמן על הדמיון הזה בספרו ״תוספתא כפשוטה״ על מסכת חגיגה. בן זומא ״הציץ ונפגע״, לטענתו הגיע לכפירה עיונית, אלישע בן אבויה ברור שגם הוא הגיע לכך. זו בדיוק הנקודה הארכימדית שעליה ההתגלות עומדת – הדבר שנמצא בין קריעת ים סוף לבין מעמד הר סיני, הלא הוא ההבדל בין העמלק והקיני.

עמלק וקיני הם שני מרכיבים במה שנקרא ״סטרא אחרא״, אבל בשונה מעמלק, קיני מסמל את ה״ניצוץ״ שניתן להעלות אותו לקדושה. במיתוס גנוסטי המקביל מדובר על מאבק קוסמי שקדם לבריאת העולם, ובמסגרתו נטמנו בעולם הנברא ״ניצוצות״ במעבה הגשמיות, והם יכולים להגאל רק באמצעות ידיעה נסתרת. אותה הידיעה הנסתרת היא היכולת להבדיל כאמור בין הקיני לבין עמלק.האטימולוגיה של השמות ״יתרו״ ו״קיני״ מגיעה מהמילה העברית ל״ענף״ שממנו בונות יונים את הקן שלהן (יתר/קנה/ענף וכן תור/יתרו וקיני/קן). הבלבול בין הקיני לבין עמלק הוא כמו הבלבול בין יונה לבין עורב, ובעיקר עורב לבן – שאנו רואים כמה וכמה פעמים שחז״ל מתריעים על כך שניתן להתבלבל ביניהם, ואם לא ביניהם אז בביצים שלהם. ובכן, מה הקשר לביצים?

א. כזכור בעלילות גילגמש היונה, העורב והסנונית הן הציפורים ששולח אותנפישתים כדי לבדוק הכלו המים מעל הארץ. גם אצל נח, אותן הציפורים. אמנם בלי הסנונית, אבל בהקשר הזה בהחלט ניתן לפנות אל הזיהוי של ציפור הדרור אותה יש לשחוט בטקס טהרת המצורע, שחז״ל תוהים אם מדובר על סנונית או תור (השווה:״גם צפור מצאה בית ודרור קן לה״). ומאחר שלא ממש מבדילים בין סנונית לבין תור, אנו יכולים לראות שבעוד שלל קורבנות שקשורים לקו התפר בין החיים למוות, מצווה להביא קורבן דווקא מן היונים – נזיר, זב, מצורע, טמא מת, יולדת וכו׳. לסיכום, ההנגדה היא בין יונה לבין עורב, והשאלה היא מה כל ציפור מוצאת, והאם היא מוצאת ענף (ואגב, האם הקול שלה ״ערב״ או לא. אצל היונה אנו רואים שבשיר השירים מכנים את קולה ״ערב״, ״השמיעני את קולך כי קולך ערב ומראיך נאוה״.

ב. במיתולוגיה המסופוטמית אישתר היא יונה. היונה היא סמל של פוריות, פולחנה של אישתר היה הירוגמיה, כדי לדמות את היונה כמי שמשתתפת בזיווג מקודש. היונה נקשרה אל ההולדה, לא בהכרח משום שהיא פוריה, אלא מפני שהאקט של קינון היונה בחגוי הסלע, נחשב זיווג קדוש של היונה כסמל פאלי בתוך הנקיקים בהם שכנה (מסתבר שבתנ״ך יתר או יותר נכון מיתר הוא כינוי לכלי נשק. על ראובן מדובר שהיה ״ראשית אוני, יתר שאת ויתר עז״. כלי נשק במובן של איבר מין זכרי, כמו כלי זין או פשוט ״חרב״. כנראה הכוונה לקנה במבוק ששימש כחץ בקשת, ועל כן ״חרבי וקשתי״. אצל שמשון מדובר על ״שבעה יתרים לחים״. כך שוב ״יתר״ יהיה במשמעו ״קנה״). ניתן לראות, שוב, גם ביהדות היונה מקושרת עם הולדה והענקת חיים. קורבן היולדת, ה״לידה מחדש״ של הנזיר והמצורע וכו׳.

ג. האקסיס מונדי בדתות רבות הוא הר גבוה. ספציפית במיתולוגיה ההינדית מדובר בהר מרו, שיש המזהים אותו עם פסגת ההימלאיה קאילאש. ההר שנחשב הגבוה ביותר שיכול להיות פיזית וגם רוחנית, להגיע עמוק בנפש פנימה ולגלות את ה״אטמן״ בהינדואיזם שקול לכיבוש פסגת ההר. אלא מאחר שבהינדואיזם אסור לטפס פיזית אל ראש ההר, הדרך היחידה לטפס אל ראש ההר היא בדרכים רוחניות. כלומר, כל הדיבורים על מקום גבוה, גבוה ככל שיהיה, הוא בעצם דיבור על טיפוס ברמות התודעה עד שמגיעים למקום הכי גבוה שיש.

ביהדות מופיעים שני דימויים עיקריים של ההר הגבוה כהתעלות רוחנית. ראשית בית המקדש נבנה בראש הר, שאמנם לא הכי גבוה באיזור, אבל באחרית הימים הוא צפוי להיות כזה: ״והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה׳ בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים״. גם על הר סיני במקום אחד, במסכת סוטה, מדגישים שלא היה הכי גבוה, ״ולא גבה הר סיני למעלה״. אך מצד שני במדרש רבה מקישים רבנן בין חלום יעקב בו נאמר ״וראשו מגיע השמיימה״ אל מעמד הר סיני ששם נאמר ״וההר בוער באש עד לב השמים״. כמובן שבמסורת הקבלית כל הדיון הזה נזנח והר סיני הפך לסמל ההתעלות הרוחנית, ״מעלת הר סיני כל כך גדולה, והוא נבדל מן האדם, עד שאין מגיעה לשם מעלת האדם, ושם יקבל האדם העדר לפי רוממות ומעלת הר סיני״ (מהר״ל)

אבל הדימוי השני והיותר חשוב הוא דימוי היונה. יונים נוהגות לבנות את קיניהן בנקיקים שבסלע, בדרך כלל בנקיקים הגבוהים והלא נגישים. את בניית הקן הזו מתארים בתנ״ך כ״שכינה״, ובהשאלה הם מתארים כך כל דבר שנמצא במקום במקום גבוה ולא נגיש.

ברחבי התנ״ך ניתן לראות שלל מקומות בהן הפועל הזה מגיע בתיאור קן של יונה: ״ואמר מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכנה״, ״בהר מרום ישראל אשתלנו ונשא ענף ועשה פרי והיה לארז אדיר ושכנו תחתיו כל צפור כל כנף בצל דליותיו תשכנה״. מי שמסוגל לשאת כנף ולהגיע למקום קדוש, הן הציפורים וזוהי קדושתן. כשאתה מתעלה אתה מידמה ליונה, כשאתה משכן את עצמך בנקיקים הגבוהים, שכינה שורה עליך.

ד. הטרגדיה הגדולה של התודעה האנושית היא העובדה שכשהיונה פורשת כנפיים ועפה, אינה מוצאת מנוח לכף רגלה. כשיגיע ״השלום״, או להבדיל בדתות המזרח ״הנירוונה״, או אז תשוב היונה וענף בפיה. מאחורי הדימוי הזה עומד ר׳ יוסף ג׳קטיליה ב״שערי אורה״: ״סוד סילוק שכינה שעיקרה בתחתונים היתה ׳ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה׳״.כמובן שגם בסיפור של נח וגם בסיפור של אותנפישתים הסצנריו שבו שלחו את היונה ואת העורב, העורב נכשל במשימה והיונה חזרה, הוא כשהיתה נחה על ראש הר. מפני שרק כשעומדים בראש הר, הדילמה הזאת בין יונה ועורב הופכת להיות מהותית כל כך.

ה. במקום אחר מתוארת הטרגדיה, ״חסם התודעה״ בצורה שונה. היא מתוארת בצורה של אונס. תהלים ל״א מדבר על ״שכנים״ כעל בועלים, או יותר נכון אנסים שביזו את הנאנסת ולכן היא מרגישה מבויישת: ״מכל צררי הייתי חרפה ולשכני מאד ופחד למידעי ראי בחוץ נדדו ממני״. הטענה שמי שאונס אותה הם ״השומרים״, אלה שהיו אמורים להגן עליה אבל מי שבעצם מגן עליה זה ה׳, מפנה אותנו אל שיר השירים, שם היונה-הרעיה גם כן מאשימה את השומרים שהיכו אותה ופצעו אותה. בשיר השירים הרעיה מתוארת כיונה. שינוי התודעה מכונה בשיר השירים ״קול התור״. יש אידאליזציה של ההמיה של היונה, "יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה הראיני את מראיך השמיעני את קולך כי קולך ערב ומראיך נאוה".

התיאור של שירת היונה כמנוגד לשירת העורב, בא כדי להזהיר את ה״מתעלים״ שפורשים כנף אל חגווי הסלע: המראה שלהם דומה אבל התוכן שלהם שונה. גם אורח החיים שלהם דומה, שניהם בונים את הקן שלהם במקומות בלתי נגישים, אבל היה והגעת לשם תזהר. העורבים נוהגים לגנוב ביצים ולטרוף אותם. הזהר מ״לשכון״ שם.

בקשר לביצים יש לציין כמובן את המיתוס המצרי ועל פיו העולם נברא מביצה. כשבן זומא מדבר על המרחק בין מים עליונים למים תחתונים, הוא בהכרח מדבר על הצורה שבה רע בקע מביצה וברא את שו ותפנות, שעל מנת שלא ייפרדו תפנות נשכבה מעל שו, ויצרה את כיפת השמיים.

ו. העממים המתוארים בתנ״ך כמי ש״שוכנים״ הם יושבי המדבר. התנ״ך מאשים אותם בתור מי שהיו אחראים לגלות. ״כי אני חשפתי את עשו גליתי את מסתריו ונחבה לא יוכל שדד זרעו ואחיו ושכניו ואיננו״, ״ואת כל מלכי ערב ואת כל מלכי הערב השכנים במדבר״בהקשר הזה התנ״ך מתאר את הגלות כגירוש למקום נידח, כמקום מפחיד וכמקום בו חיות הבר ועופות דורסים מטילים את אימתם. אותן חיות שהטרף שלהן הוא היונה. ״על מפלתו ישכנו כל עוף השמים ואל פארתיו היו כל חית השדה״ ״וירשוה קאת וקפוד וינשוף וערב ישכנו בה ונטה עליה קו תהו ואבני בהו״.

העורב נזכר פה, שמו מזכיר את העממים שוכני המדבר, הערבים. ״ואת כל מלכי ערב ואת כל מלכי הערב השכנים במדבר״, הערבים נקראים כך משום שהמקום הזה נקרא ״ערבה״. שם בדרך כלל הם נוטעים את אהליהם, המכונים על פי רוב ״משכן״. באופן כללי כשהתנ״ך מתאר עממים שחיים אורח חיים שכזה, הם מתוארים כ״שכנים״ ״פנו וסעו לכם ובאו הר האמרי ואל כל שכניו בערבה״. המקום הכי נידח, בעל תנאי המחיה הכי קשים, נחשב בדרך כלל איזור מדבר יהודה סמוך לים המלח. שם גם האדמה לא פוריה, ובמקום לחות יש שם יובש, ואדמה מלוחה סופחת נוזלים. ״כמהפכת אלהים את סדם ואת עמרה ואת שכניה, לא ישב שם איש ולא יגור״ ״שמתי ערבה ביתו ומשכנתיו מלחה״

מן הסתם גם אלה שגרים ב״ערבה״ הם האנשים הכי עזים. והם יכולים להיות מצד אחד סגפנים צדיקים שמקבלים על עצמם את תנאי החיים הקשים כדי להתמסר לעבודת האל או לחלופין אנשים שנפלטו מהחברה ואין להם מקום לחיות בו, אלא בדרך, ב״אורח״, בין הגמלים. אנו שמים לב שה״משכנים״, האוהלים של הבדואים נקראים גם ״אורחות״, הצורה שבה הם מעמיסים את האוהלים המקופלים שלהם על הגמלים כשהם נודדים ממקום למקום.

ז. בספר שופטים אנו רואים שבדרך כלל מדין ועמלק מתגוררים יחדיו ושניהם מהווים את ה״צרים״ המציקים לישראל: ״והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק ובני קדם ועלו עליו״. כמו כן אנו רואים שלפני כיבוש הארץ על ידי יהודה ושמעון, בני הקיני עולים מעיר התמרים ומתנחלים בדרום הר חברון: ״ובני קיני חתן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה מדבר יהודה אשר בנגב ערד וילך וישב את העם״. בהערת אגב אנו רואים גם את ליבס מציע שיתרו הוא בלק, ועל כן לאחר שבלעם קילל את ישראל בנות מדין נטפלו לעם, הכשילו אותו ולאחר מכן אנו רואים מלחמה נוסף של עם ישראל שבסופה החרים את האויב. וגם המלחמה הזאת היתה רגע לפני שיא רוחני מוחלט, הכניסה לארץ ישראל.