חנינא בן אחי ר' יהושע אזל להדיה כפר נחום, ועבדון ליה מינאי מלה, ועלון יתיה רכיב חמרא בשבתא. אזל לגביה יהושע חביביה, ויהב עלוי משח ואיתסי. אמר לו: כיון דאיתער בך חמרא דההוא רשיעא, לית את יכיל שרי בארעא דישראל. נחת ליה מן תמן לבבל, ודמך תמן בשלמיה.
קהלת רבה א׳ ח' ד׳
בקהלת רבה יש סיפור שמסביר מדוע רבי חנניה בן אחיו של רבי יהושע נאלץ לרדת מהארץ. אנו רואים בתלמוד כמה פעמים את רבי חנניה כאדם "בעייתי", שחלק על חכמים. בחלק מהמקרים הוא כל כך עצבן אותם שהם איימו עליו בחרם. רבי יהושע בן חנניה, היה הפטרון שלו ובהתחלה גיבה אותו (נדה כ״ד ב׳) אבל בהמשך כבר לא היה יכול עוד, ושלח אותו לחו״ל. גם שם הוא עשה "צרות". אך מרגע שהוא נשלח לחו״ל, או מרגע שדודו הסתלק, כבר לא היה יכול לגבות אותו (ברכות ס״ג א׳).
מה היה הסיפור שם? המעשיה הזו שמגיעה כחלק מסיפורי מינים, ובהמשך לסיפורים על מפגשים שבהם חכמים כמעט ומעדו. רבי חנניה נתפס אם כך לדברי מינות, כפי שמסופר קודם לכן על רבי אליעזר ורבי אלעזר בן דמא בן אחותו של רבי ישמעאל. במעשיה הזו אנו יכולים לדייק במילים ולשים לב שהאגדה הזאת משתמשת דווקא במילים: ״חמרא״ ו״משח״, כאילו כדי להתפלמס עם ישו שנכנס לירושלים רכוב על חמור. חמרא כנגד החמור, משח כנגד משיח.
חמרא בשבתא, אכן לפי הפרשנות המקובלת של מעשיה זו הוא חמור שרוכבים עליו בשבת. אלא שלחמרא משמעות אחרת, דווקא לא נדירה בכלל, יין. ומיד לאחר שכתוב על החמרא בשבתא אנו רואים את תגובתו של רבי יהושע. מביאים אליו את בן אחותו חצי מעולף, והוא לוקח משחה ומרפא אותו. למה היה מעולף? ולמה צריך למרוח משחה על אדם מעולף? ומדוע ראה רבי יהושע בכך סימן שעל אחיינו לצאת לגלות?
רבי יהושע אומר לחנניה אחיינו ש״התערה בו חמרא", ומאחר שכך צריך לנקוט בדרך X. מאחר שהיין שימש בפולחן של הנוצרים, ניתן להבין מן ההקשר שרבי יהושע נוזף בו על שצרך את היין הזה: כיוון שהיין נכנס לגופך בשבת, בזמן שאז היה נהוג בקרב הנוצרים לקיים את סעודת האדון, שהיתה סוג של קידוש לשבת, הרי שאתה זקוק לכפרה. כפרתך תהיה גלות.
מה קרה לחנניה שהתעלף אחרי ששתה את היין? ראשית כל יכול להיות שהוא השתכר עד דלא ידע. אבל למה במקרה הזה היה צריך להוביל אותו באלונקה עד הבית ואחר כך לרפא אותו? האם סתם ריפוי נגד לחשים? חייב להיות שקרה לו משהו גופני שהוביל לעלפון, ולכן הדבר הראשון שיכול לעלות הוא ששתה יין מקולקל. אבל למה לרפא בעזרת משחה מי שמקבל קלקול קיבה? ובכן, יש לזה תקדים בברית החדשה. באגרת אל הקורינתיים, מעיר פאולוס שיש אנשים שלא צורכים את היין בסעודת האדון כראוי ולכן נופלים למשכב או אפילו מתים. ״כי האוכל והשותה שלא כראוי אכל ושתה דין לנפשו… בגלל הדבר הזה יש בכם חולים וחלשים רבים והרבה ישנו המות״. סביר שזה מה שקרה בעצם לרבי חנניה, וזו הסיבה שהיו צריכים להביא אותו מבלי שהוא יגיע בעצמו. היין ששתה רבי חנניה היה מקולקל, מורעל או שסתם הוא קיבל הנגאובר ונחלש כי היין היה חזק במיוחד, כך שלא היה מסוגל לחזור הביתה בעצמו.
אבל למה להרעיל יין? האם הוא הורעל מלכתחילה או שפשוט נשמר לא כהלכה? עדות מאותה התקופה להרעלות יין יכולה להמצא אצל סקסטוס יוליוס אפריקנוס. לטענתו הפרושים התפארו בכך שהיו מרעילים יינות והרעלה שכזו גרמה ללגיון רומאי שלם למות. כך שיכול להיות, אבל אפריקנוס לא טוען את זה, שהפרושים ניסו לשבש את סעודת האדון על ידי הרעלת היין. אפריקנוס היה נוצרי. מנחם מור מעלה את הסברה שכל עניין הכנסת הפרושים לסיפור על הרעלת הלגיון הרומאי היה מטעמים תיאולוגיים, כדי להעליל עליהם. וזה כי הם מרעילים יין בדרך כלל. או שבעצם אם זה היה נכון אפריקנוס היה אמור לכתוב על זה. הדיון עצמו עוסק ביין מורעל, ועצם זה שאפריקנוס לא אומר שהיהודים מרעילים גם לנוצרים את היין, יכול לסמן על כך שהם לא היו מרעילים. שאפריקנוס לא מעיד שהיין בסעודת האדון הורעל אי פעם.
לא ברור. אבל היין לא חייב להיות מורעל, בטח לא על ידי היהודים. היסטוריונים בראשות Jerome Nrigau טוענים שהנוהג למהול עופרת ביין היה נפוץ מאוד בין הרומאים. הצנרת באופן כללי הכילה עופרת, גם זו שהובילה את המים, אך בהקשר של היין, לצורך שימורו, החביות שבהן הוא אוחסן הכילו עופרת. לעיתים כדי להמתיק את היין היו מוסיפים באופן יזום עופרת. הם טוענים שעופרת וההשלכות של ההרעלה שלה היו בין הגורמים שהביאו לשקיעתה של האימפריה הרומית, שכן הוא הביא לכך שהמנהיגים הרומיים, כולל קיסרים, סבלו מתסמינים של הרעלה. אם זה היה נפוץ כל כך, הרי שהרעלת עופרת יכולה להיות הסיבה לכך שרבי יהושע היה צריך להשתמש בחומרי מרפא כדי להציל את אחיינו.
אברהם אופיר שמש מציין בספרו על חומרי מרפא במקורות היהודים, שבימי הביניים היה נהוג להשתמש בעופרת כנגד מחלות עור, ״היסוד לניצולו למטרות אלו היה ההשקפה שעופרת היא סממן המסוגל לאכל תאי עור מתים ולהצמיח תאים חדשים״. מאחר שברפואה הקדומה היה נהוג לרפא דומה בדומה, ואחת מתופעות הלוואי של הרעלה של מתכות כבדות היא בעיות עור, האם הסיבה שרבי יהושע היה צריך ״למשוח״ את חנניה אחיינו קשורה לכך שחנניה ספג הרעלת עופרת כתוצאה משתיית יין? האם הנוצרים בכלל מהלו את היין שלהם בעופרת על מנת להגביר את האפקט הפסיכואקטיבי ולהתחבר אל ״המשיח״? האם הופעתו של הפועל ״משח״ רומזת לנו משהו בקשר לאופי המחלה שתקפה את רבי חנניה? לדעתי כן.
אבל האם יין הוא שתה? אפריקנוס טוען גם שבמזרח היה מקובל בעת העתיקה לחקות שתיית יין על ידי כל משקה משכר אחר, גם בירה. בגלל שדיוניסוס לא בירך את העמים האחרים אלא רק את היוונים, העמים האחרים צרכו משקאות משכרים שלא קשורים לגפן, ולמען האמת השימוש בשיכר מן הגפן היה שמור רק לפולחן דיוניסוס. לא ידוע לנו על כך שהשלטון הזר מנע מאנשים שאינם עובדי אלילים לצרוך יין, אך כן ידוע לנו על כך שהמקיימים של הפולחן שאינו עבודת אלילים דנו בשאלה האם יין הוא הכרחי. בכנסיה המוקדמת דנו בשאלה אם סעודת האדון חייבת להכיל יין ממש או שניתן להשתמש בתחליפי יין. בימי מצור ומצוק, כשלא יכלו להשיג יין, או כשהיין היה יקר מדי, נאלצו להשתמש בתחליפים, אך עדיין ההעדפה היא לשימוש ביין. כך גם ביהדות, עוסקים בשאלה אם ניתן להשתמש בתחליף יין שכזה שנקרא ״חמר מדינה״, חלק מהפוסקים אומרים שכן וחלק טוענים שחובה להשתמש דווקא ביין, ואף אם היין אינו טהור (כלומר: מהול) לא יצאו ידי חובה.
בנצרות הפחות מוקדמת כבר החלו קולות שמתנגדים לשתיה של יין. בוועידת לאודיקאה גינו את האפקט המשכר של היין. מאוחר יותר נהגו באוכריסטיה למהול את היין במים כדי להמעיט את האפקט המשכר שלו. בהמשך נתנו רק לכמרים, שניחנו במתינות לשתות את היין, כדי להרחיק את פשוטי העם מהטקס, על מנת שלא יאבדו שליטה ויתפרעו, או יסבלו מתופעות הלוואי של שתיית יין. אנו יכולים להסיק מכאן שהדברים האלה הגיעו כתוצאה מצריכה מרובה של אלכוהול, של כל הנוכחים בסעודה. דהיינו, בכנסיה המוקדמת כל מי שהשתתף צרך יין, ומה שפאולוס גינה הוא באגרת אל הקורינתיים היא העובדה שהמשתתפים בסעודת האדון עשו ביניהם תחרות מי ישתכר יותר ומי יגיע לסוטול יותר טוב כך שיצליח ״לדבר בלשונות״. ובמילים אחרות, סעודת האדון הפכה למין תחרות שתיה שבה המנצח הוא זה שהתבסם הכי טוב והכי מהר. ואולי רבי חנניה פשוט ניצח, או לפחות ניסה לנצח.
אם אין חובה להשתמש ביין נוכל גם להניח שיש עוד אלף ואחת סיבות לקבל הרעלה משתיית משקאות משכרים. אם התחליף הנפוץ היה בירה, כפי שרומז אפריקנוס, הרי שבירה ובעיקר זו שעשויה משעורים מועדת להפגע מפטריית הארגוט. לא רק זו, ידוע שהקיקאון במיסטריות של אלאוסיס נעשה דווקא על ידי שעורים שכאלה, והיה ככל הנראה צריכה מודעת ויזומה של ארגוט. בריאן מוררסקו ולא רק הוא, טוענים שהסקרמנטים של הנוצרים ניסו לחקות את הקיקאון, ועל כן יש מקום להניח שהם השתמשו בבירה ארגוטית. הלחם והיין היו רק תוצרים של שעורה נגועה, הדם והבשר של ישו היו לכאורה הפטריה עצמה. כאמור, טענתו העיקרית של ג׳ון מרקו אלגרו היתה שהפולחן הנוצרי הקדום היה פולחן של פטריה פסיכדלית. תופעות הלוואי של ארגוט כוללות גם הן בעיות בעור, ובעיקר בעירה, נימול ובצקות. אברהם אופיר שמש מציין שכנגד הרעלות, ובעיקר כנגד הרעלות נפש, "מאניה", השמשו באופיום, שמהשרף שלו רקחו משחה אותה מרחו על העור. על בסיס השימוש בתריאק, כנסיוב המופק מהארס עצמו, הרי שבריפוי דומה בדומה, מובן השימוש במשחה כרפואה לנזקי ההרעלה והשגעון. האם חנניה בן אחי רבי יהושע לקה בארגוטיזם?
אנו מסיקים שכנראה רבי חנניה אכן סבל מתופעות לוואי של שימוש בחומר פסיכואקטיבי, אך האם החומר הזה נצרך בהכרח על ידי נוצרים? יכול להיות שאכן הנוצרים נהגו להשתמש בסמים פסיכואקטיביים במסגרת הפולחן שלהם, אך השימוש בחומרים שכאלה היה כנראה נפוץ באופן כללי אצל מיסטיקנים, ואנו רואים שבתקופה ההיא יש עדויות רבות על חוויות פסיכדליות של חכמים שניסו לרדת למרכבה, ופגשו בעקבות כך לעיתים מפלצות מפחידות כמו נחשים שהכישו אותם והם עמדו בין חיים למוות. או בקיצור, קיבלו טריפ רע, הרעלה חמורה, ופשוט מתו. בן זומא ובן עזאי היו כאלה שנפגעו. האם הם בהכרח צרכו סמים? כמובן שלא בהכרח. אבל אפשר להציג את הטקס המיסטי כסוג של מסע שמאני, שאולי נעשה.
גם אם לא, ברור שהמושגים שנמצאים כאן אינם מושגים פנומנולוגיים אלא תיאולוגיים. בשפה התלמודית ״נשיכת נחש״ אינה אלא פריצת גדרות הלכתיים, ועל כן העמקה מיסטית שמביאה אנשים למסקנות שאינן עולות בקנה אחד עם ה״דוגמה״ הרבנית הריה כנשיכת נחש, ואם ניקח דוגמה מאלישע בן אבויה שיצא לתרבות רעה, הריה כ״רכיבה על חמור בשבת״. במעשיה על בן אחותו של רבי ישמעאל ש״ננשך״ על ידי נחש, אנו רואים מעורבות של נוצרים, יעקב מסכנין. הוא ניסה לרפא את נשיכת הנחש בשמו של ישו, דבר שניתן לראות כגון גאולה שנעשית באמצעות האמונה במשיח. רבי ישמעאל התנגד בתוקף ואמר שעדיף למות, ואלעזר אחיינו באמת מת לפני שמצא היתר לכך שמותר להשתמש בשירותיהם של מינים, או יותר נכון בדברי תורה נאים שהם אומרים. רבי אליעזר לדוגמה נהנה מדברי תורה כאלה. יעקב מסכנין שהיה ידוע כמיסיונר, כמעט והפיל ברשתו את רבי אליעזר, וגם הוא התייסר על כך ש״נתפס לדבר מינות״.
את העיסוק של רבי יהושע ואחיינו עם נחשים אנו רואים בכמה וכמה מקומות. ראשית במסכת נדה כ״ד, הדיון ש"הצית" את רבן גמליאל ובעקבותיו נחלץ רבי יהושע להגן על אחיינו, קשור ל״יולדת דמות נחש״. במסכת בכורות ח׳ עיקר הויכוח בין הקיסר לרבי יהושע עוסק בזמן שבו נקבת הנחש מתעברת. הקיסר מעמת אותו עם "זקני אתונה", כלומר עם החכמה היוונית. רבי יהושע ידוע היה כמי שבקיא במדע בן זמנו, ועל כן ברור היה שעסק בחכמה היוונית במקום שבו אסרו חכמים לעסוק מחשש לכפירה.
סביר להניח שהסמכות הזאת, של חכם שמותר לו ללמוד חכמות זרות, משל היה דוד גנז שנשלח על ידי המהר"ל, היתה מין מנדט של רבי יהושע, המומחה והאחראי, להתווכח עם היריבים בנושאים שסמלם הוא נחש, הווה אומר החטא הקדמון בגן עדן והעיסוק הנוצרי והגנוסטי בו. הטענה הגנוסטית היא שהנחש עיבר את חווה וממנה נולדו בני האדם שמוצאם מקין, ולעומת זאת בני שת הצדיקים הם תוצאה של עיבור מקודש, של אדם או של האלוהים עצמו. משמע, הגזע המקולל מקורו בבורא אחד והגזע המבורך מקורו בבורא אחר, המקולל מוצאו בנחש והמבורך מקורו באלוהים. ״ומי שברא זה לא ברא זה״. הנוצרים לא הלכו רחוק עד כדי כך, אך גם מבחינתם מי שמאמין במשיחיותו של ישו נגאל וכיפר על החטא הקדמון. ישו כהתגלמותו של האדם הראשון הוא יריבו של הנחש, והגיחה שלו לעולם היתה דווקא כדי לסייע לאנושות לנצח את הקרב, ללחוש על הנשיכה.
ויכוח שלם שקשור לאדם הראשון ולחטא הקדמון, שמערב את הקיסר מופיע גם בסנהדרין ל״ז-ל״ט. הפעם זהו רבן גמליאל דווקא ולא רבי יהושע. במהלך הויכוח מביאה הגמרא עימותים של חכמים שונים ועל הדרך מציינת גם הברייתא הזו: ״אדם יחידי נברא, ומפני מה – שלא יהו המינים אומרין הרבה רשויות בשמים. דבר אחר מפני הצדיקים ומפני הרשעים: שלא יהו הצדיקים אומרים אנו בני צדיק, ורשעים אומרים אנו בני רשע״ וכן ״אדם נברא בערב שבת, ומפני מה? – שלא יהו המינים אומרים, שותף היה לו להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית".
מכאן אני יכול להסיק את המסקנה הבאה: רבי חנניה בן אחיו של רבי יהושע היה בן טיפוחיו של רבי יהושע. אנו רואים את העיסוק המשותף של שניהם בעיבור החודש, ובשני המקרים חז"ל הקפידו עליהם ואילצו אותם להכנע בצורה משפילה לפסיקה ה"מיינסטרימית". הסיפור עם עיבור החודש קשור לכך שהיו בקיאים בחכמות זרות כמו לדוגמה באסטרונומיה, וידעו על פי בקיאותם והבנתם לפסוק על פי המדע, על פי האמת האקטואלית, ולא על פי עדות ודוגמה דתית. ההבנה שלהם בחכמות זרות היתה כלי באמצעותו הוכשרו להתווכח עם מינים, אלא שבעוד שרבי יהושע עשה זאת בגאון, הוא ראה את אחיינו מתקשה ומאכזב. עד כדי נכשל. על כן החליט לתת לו תפקיד אחר, קל יותר או בתחום אחר – כמו ללמד חכמה ליהודים בגולה. או אולי דווקא לצאת לגולה כי כמו שכתוב באותו המקום בסנהדרין, ״גלות מכפרת עון מחצה״.
האם הוא שלח אותו לגולה כי ידע שהוא מועד, וביקש לעמת אותו עם יריבים פחות חזקים מאלה שהוא פוגש בארץ ישראל? התשובה מתבקשת, כי בבל תחת האימפריה הפרתית ומאוחר יותר הססאנית היתה תחת שלטון יחסית סובלני, זורואסטרי, שבו לא היו עסוקים כל הזמן בהתנצחויות דתיות ובטח לא בהתנצחויות מתוך כתבי הקודש היהודים בה היהודים נאלצים להודות לעיתים ברבדים נסתרים שבתורתם. אבל אסור לשכוח שהנצרות לא שקטה על שמריה וניסתה לפלוש גם לבבל, אנו רואים אבות כנסיה גם בכנסיה המזרחית, אפילו בפרס, וכל שכן בסוריה. מה שמסתבר הוא שסוריה עסקה פחות בשאלות גנוסטיות הארדקור, הגנוסטיקה שם לבשה צורה אחרת במובן הזה שהיא לא התעסקה בשאלה האם הנחש הוא אבי האנושות החוטאת. היא התעסקה בשאלה איך ניתן להתגבר על המלחמה עם השטן, זה שמנסה להסיט מהדרך הישרה. השטן הוא לא הבורא, והמטרה לא להתחמק ולצאת מהעולם שאותו הוא ברא. ההפך, אלוהים הוא הבורא והעולם היה אמור להיות טוב אילולא השטן הפריע, המטרה היא להתגבר על השטן. דבר שביהדות אימצו בחום.
ספציפית בנושא החטא הקדמון ניתן לראות את היסוד הזה בצורה בה מוצג ״הקלקול״, היצר המיני. בחיבור סורי בשם "מערת האוצרות" מודגש שאדם וחוה היו בתולים לאחר שגורשו מגן עדן, ועל כן מוכרח שחוה לא נתעברה בידי הנחש אלא בידי האדם. העונש על החטא הקדמון היה ההתוודעות וההזדקקות למין, מהותו של גן העדן היתה פרישות מינית. המחלוקת בין היהדות לנצרות במובן הזה היתה פחות מי מקורו של העולם ויותר מה צריך לעשות כדי לתקן את העולם.
Culture Agent 
להשאיר תגובה