Culture Agent

שלמה קלמן רייף הוא פרופסור יליד סקוטלנד שכיהן כראש יחידת חקר הגניזה ע"ש טיילור-שכטר בספריית אוניברסיטת קיימברידג', אותה הקים ב-1974 וניהל עד 2006, אז יצא לגמלאות. מאז, הוא עבר לפעול גם בארץ ומשמש פרופ׳ לחקר הגניזה באוניברסיטאות חיפה ותל אביב. בימים אלה רואה אור ספרו שיצא במקור בשנת 2000, וכעת מתורגם לעברית, ״הגניזה מקהיר – תולדות אוסף הגניזה באוניברסיטת קיימברידג׳״ (ספריית הילל בן חיים – הוצאת הקיבוץ המאוחד), שמהווה כעין סיכום אנתולוגי של תכני הגניזה ותחומי המחקר שהתעשרו ממנה, כולל רקע עשיר על ההיסטוריה של הלימודים השמיים וההבראיזם בכלל בקיימברידג׳, אנשי המפתח שעמדו ברקע הגילוי ומחקרו, ואפשרו את המסע של חושף הגניזה ומי שייבא אותה לקיימברידג׳, שניאור-זלמן שכטר. רוב רובו של הסיפור מסוכם בצורה ממצה בערך הויקיפדיה של הגניזה, ושל פרופ׳ רייף עצמו, כך שאין להאריך מדי חוץ מלהזכיר כמה שמות חשובים מאוד ואת התגלית הראשונה שגרמה כבר אז בסוף המאה ה-19 לשכטר להבין שעומדת בפניו אחת מהתגליות הגדולות ביותר במדעי המזרח בכל הזמנים.

התגלית הזאת היתה המהדורה העברית המקורית של ספר בן-סירא, זה היה הטריגר לצאתו למסע לקהיר, שממנו חזר עם למעלה מ-200,000 פריטים אותם תרם בסופו של דבר לספריה של קיימברידג׳. עד לסוף המאה ה-19 לא היו עדויות למקור העברי של בן סירא מעבר לכמה פסוקים שנשתמרו בתלמוד, ולכן רוב מה שהיה ניתן להסיק עליו הוא באמצעות שחזור בלשני מהתרגומים הנפוצים שלו, היווני והסורי. מפעל כזה היה באוניברסיטת אוקספורד, ומחקרים שיצאו באותו הזמן טענו שהמקורות החז״ליים אינם אלא ״קריקטורות מושחתות של החיבור האמיתי של בן סירא״, ובחלקן אף אינן נאמנות למקור, משום שהתרגומים השונים מהם נראים אותנטיים יותר מהם. לקראת 1897 כבר היה אמור לצאת שחזור שלם של ספר בן סירא במהדורה העברית, על פי מחקרם של החוקרים מאוקספורד, ולכן מה שקרה במקביל בקיימברידג׳ היה אמור להיות לא פחות מפנצ׳ר בגלגלים של אוקספורד כשיתברר ש-א׳ המסקנות של החוקרים שם ובראשם דוד-שמואל מרגליות – יהודי משומד שהאג׳נדה הסמויה שלו היתה, מסתבר, להגחיך את המקורות היהודיים – שגויות. ב׳ שהתרגום שלהם, כמה שיהיה מדויק, מיותר, מפני שהמקור נמצא.

שתי אחיות, חוקרות השפה הסורית, אגנס לואיס ומרגרט גיבסון, נסעו ב-1986 למזה״ת והביאו ביחד עימן מגוון ממצאים ומסמכים מארץ ישראל וממצרים, אלא שחלק מהמסמכים לא היו בשפה הידועה להן ולכן הן הפנו את תשומת ליבו של שכטר. שכטר היה אז חוקר חדש באוניברסיטה (ובאופן כללי מהגר חדש בבריטניה). הוא ירש בתפקידו את היהודי הראשון שזכה לכהן כמרצה בחוג לספרות רבנית בקיימברידג׳, שלמה בן מאיר שילר-סינשי. המשרות עד אז היו סגורות בפני יהודים, וגם לאחר מכן קידומו האקדמי של סינשי התעכב, והקביעות שלו נתקבלה באיחור של יותר מ-20 שנה, שנים ספורות בלבד לפני מותו. את משכורתו השלים מכיסו צ׳רלס טיילור, מי שניהל את בית הספר לתיאולוגיה של קיימברידג׳, סיינט ג׳ונס קולג׳. טיילור הוא גם זה שמימן את מסעו של שכטר לקהיר למילוט תוכן הגניזה ב-1897, מימון שהגיע בעקבות אי הנכונות של קיימברידג׳ עצמה לממן את המסע.

מה ששכטר גילה לאחר שבדק את המסמכים הוא טקסט שהתברר לו כטקסט עברי שלקוח מ״בן סירא״. כאמור, זה הלהיב אותו מאוד, בתוך שעה קלה הוא כבר הבין שמדובר בתגלית ראשונה מסוגה וחשובה ביותר. בעקבות זה הוא החליט לצאת למסע בקהיר, אל אותו המקום שלפי הסיפורים יש גניזה שחלק פעוט ביותר ממנה נדגם ונסחר, והגיע לאוספים שונים, פרטיים ואקדמיים, בין השאר גם לספריית הבודליאנה באוקספורד. שכטר עצמו נעזר בפרגמנטים שהיו בספריה זו במחקרו על נוסחים מוקדמים של התלמוד הירושלמי. מסתבר שכעבור 5 שבועות מהתגלית, גילו חוקרים מאוקספורד בספריה עוד 9 דפים נוספים מאותו הכתב של בן סירא. כך שהתחרות על השחזור של הספר היה חמה ביותר וזה היה עניין של זמן, זו הסיבה שהוא נלהב כל כך לצאת לקהיר (או יותר נכון לפוסטאט, קהיר העתיקה) ולנבור בגניזה, ולקבל רשות בשל קשריו ויכולותיו הבין אישיות. עד פרסום המהדורה שלו (ושל טיילור) ב-1899, כבר נמצאו באוקספורד בסך הכל 11 דפים כאלה. ב-1901 יצאה מהדורה משותפת של קיימברידג׳ ואוקספורד בה החומר היה מחולק לשלושה כתבי יד.

מאחר שהספר נכתב ב-2000, ותורגם ב-2021, הייתי מצפה שאחרית הדבר תהיה קצת יותר מפורטת ממה שישנה. אחרית הדבר מסתיימת ב-1999, עת נהגה הרעיון של פרוייקט דיגיטציה, או יותר נכון סריקה של כל הקטעים מכל האוספים בעולם לאתר אינטרנט מרכזי ביוזמת דב פרידברג. מאחר שהאתר כבר הושק, ובאיסוף הקטעים גם סייעו רייף עצמו ואשתו, הייתי מצפה לקצת יותר הרחבה או פיקנטריה. לא שזה הופך את המחקר לפחות מעשיר או מעניין, אבל כנראה שזה אומר שבעשרים השנה האחרונות לא היו תגליות חשובות עד כדי כך שרייף לא יוסיף עוד פרק, או לפחות איזה מבוא נוסף למהדורה החדשה. זה כמובן לא נכון. אני עצמי כתבתי כאן על אוסף ז׳נבה שמהדורה מחקרית שלו יצא ב-2011 בהוצאת מאגנס של האונ׳ העברית (מן הסתם בסיועו של רייף, שהיה עמית מחקר שם בשנות התשעים).