Culture Agent

כשמנסים להסביר תופעות דתיות בכלים אנתרופולוגיים בד״כ רוב ההסברים הם וריאציות או הכלאות של הרעיונות דלהלן:

• ויקטור טרנר – התפילה כחווית סף השוברת היררכיות
• מירצ׳ה אליאדה – התפילה כיוצרת חלל מקודש במרחב ובזמן
• רודולף אוטו – התפילה כתרגול המאפשר מפגש בלתי אמצעי עם הקדושה
• אמיל דירקהיים – התפילה כאימוץ נורמות חברתיות והפנמה שלהם

גי סטרומזה לדוגמה בספרו ״קץ עידן הקורבנות״, משלב את ההסברים של אליאדה ואוטו, כשהוא מסביר מדוע בעידן של אחרי החורבן, הגישה הדומיננטית בעיניו ביהדות ביטאה עדיפות של ההווה על העבר, כשהחליפה את הקרבת הקורבנות, שהיתה הפרקסיס היהודי העיקרי, בתלמוד התורה: ״התפילה הליטורגית שמחליפה את הקורבנות זכתה לסטטוס חדש שמשחזר את הקצב היומי של הקורבנות, שאליה התווספו קורבנות המוסף. בתפילה משובצים טקסטים שונים המזכירים את הקורבנות. האמירה החליפה את הביצוע באופן כה מוחלט עד שקריאת הטקסטים נחשבת כשוות ערך להקרבת קורבן ממש. רב ששת בברכות י״ז משווה את החלב והדם שמתמעטים בגוף האדם בזמן תענית לחלב והדם של הבהמה הנשרפת על גבי המזבח ובכך משווה את כוחה של התענית לכפר על חטאים לכוחו של הקורבן… רבי אלעזר בן פדת אמר בסוכה מ״ט: ׳גדול העושה צדקה יותר מכל הקורבנות׳ התפילה, הצדקה והצום נעשו לשלושת העמודים המאפשרים את בנייתה מחדש של הדת, ולכן את המשכיות העולם לאחר בניית בית המקדש״

בהמשך הוא מראה איך גם בפן הנורמטיבי, היהדות קידמה הפנמה של ערכים, על פי גישתו של דירקהיים. בניגוד לקורבן הפגאני שהיה מקובל ברומא והיה ציבורי, פומבי ופומפוזי, הוא מסביר ש״תפילה צדקה וצום נעשים כולם בדממה ובצנעה, וללא כל בטחון שיהיה עליהם גמול. אלוהים מבקש את החרטה ואת כוונת הלב, שניהם בלתי נראים מטבעם. במובן הזה דתיות החכמים ממשיכה את זו של הנביאים: אלוהים אינו מעוניין בעשן או בניחוח קורבנות… ביהדות ובנצרות של ראשית האימפריה הרומית, התחום הקדוש נעשה פרטי ואפילו דברי חולין נעשו בציבור. רשות הרבים היתה שייכת לרומא הפגאנית ואילו הדת האמיתית המבוססת על המצפון היתה נטועה ברשות היחיד. אפילו אצל היהודים שדתם הוכרה בידי החוק הציבורי, ביטול הקורבנות הביא בהכרח תמורה ביחס שבין רשות הרבים והיחיד, ואנו רואים זאת בעקרון ׳ארבע אמות של הלכה׳״

כאן אנו נכנסים גם להסבר של טרנר. תפילה ביהדות היא סוג של עליה לרגל, או תחליף של עליה לרגל, אל ״ירושלים פנימית״ כלשהיא. וטוב שהתפילה מתקיימת בבית הכנסת, שהוא מקדש מעט. אנו רואים שבתלמוד מדברים בשבחי התפילה והתפקיד הכמו-קורבני שלה, ומכאן שברגע שאנו מדברים על תפילה אנו יכולים לדבר על לימינליות. ממש כפי שטרנר מדבר על העליה לרגל.

צליינות בלשון חז״ל משמעותה ד׳ אמות של תפילה. גם לטענת אוריגנס, הצליינות האמיתית היא בתפילה, ״מקום קדוש הוא הנשמה הטהורה״. אצל טרנר האפקט העיקרי של העליה לרגל או של כל טקס מעבר היא תחושת השיתוף שהעולים לרגל חולקים בעצם היותם במסע. הוא קורא לזה ״קומוניטס״. כולם חווים את המסע, ואת המאמץ שבמסע. מהבחינה הזאת אין הבדל בין אדם לאדם. לכל האנשים יש את אותה תחושת הזמן שלוקח לעשות את המסע, לכל האנשים יש את תחושת המעמסה והמאמץ מהצעדים שצריך לצעוד באותה הדרך. כולם מבינים באותה הצורה שהמאמץ הזה נושא פרי משום שהם עושים אותו על מנת להגיע בגופם ובנפשם אל מקום קדוש יותר. והתחושה השווה הזאת מנתצת בתורה גם את ההיררכיות החברתיות.

ובאותה המידה גם בתפילה יש ״קומוניטס״ כי בפני ה׳ כולם שווים, ״אשר לא נשא פני שרים ולא נכר שוע לפני דל כי מעשה ידיו כלם״. דהיינו, לא רק שכולם עושים את המאמץ להגיע אל מקום התפילה ולהכין את עצמם, כולם יושבים ביחד, גם כולם נחשבים כשווים במשפט – אלוהים לא נותן פרוטקציה לאדם מכובד יותר מלאדם רגיל. בתלמוד מטיפים להגיע כקבוצה, ולהשתדל לעשות את זה באותן המקומות שיש את הקומוניטס הזה – מקום מוקצה וזמן מוקצה: ״אין תפלה של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת״. ״הקב"ה מצוי בבית הכנסת״. ״עשרה שמתפללין שכינה עמהם״. ברכות ו׳.

הסיבה היא מן הסתם, כי זו גם היתה המטרה בזמן שבית המקדש היה קיים. התשוקה לעלות לרגל בזמן שבית המקדש היה קיים היה לחוויה של התפילה הקבוצתית. בתהלים כתוב ״הללו את שם ה׳, הללו עבדי ה׳ שעומדים בבית ה׳ בחצרות בית אלוהינו״. וכן ״רגלי עמדה במישור במקהלים אברך ה׳״. מצוות הקהל היתה מעמד כזה, ואנו מסיקים שהעליה לרגל כוננה כדי לעודד אנשים להגיע לטקסים ההמוניים, שבהם קוראים את התורה בפני הקהל. כאן הדיון עובר פאזה, מפני שהדגש מושם פחות על תפילה המונית ויותר על חוויה המונית של לימוד.

אורה לימור מגדירה את העליה לרגל כ״מסע במרחב ובזמן אל מקום אחר וזמן אחר, הפולחן הנערך (ביעד) שוב ושוב משחזר את קדושתו״. שזה בערך מה שנאמר בברכות ס״ח: ״אמר רבי לוי בר חייא: היוצא מבית הכנסת ונכנס לבית המדרש ועוסק בתורה זוכה ומקבל פני שכינה שנאמר ׳ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון׳״.

הפסוק הספציפי הזה בתהלים מדבר בשבחם של אנשים שעולים לבית המקדש ובדרכם הופכים עמקים חרבים למעיינות שופעי מים. ובברכות ח׳ נאמר ״מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד״. כלומר, אלוהים מתרכז בבית המדרש. מרגע שאביי שמע את זה, הוא התחיל להתפלל במקום בו הוא לומד. כלומר, בתוך אותן 4 אמות. העליה לרגל של היהודים בתקופת התלמוד היה ״ירחי כלה״ – עליה לרגל דווקא ללימודים ולא לתפילה המונית.