Culture Agent

ברומא רק לעשירים היו וילות שבהן היה מתוקן ״טריקליניום״ ובו ספות או סוג של פופים שאפשר להמרח עליהם ולרכון שמאלה. לעבדים היה אסור לסעוד ביחד עם בני החורין (ועבדים כמובן שלא חיו בבתים מסודרים עם טרקלין כך שגם אם רצו לא יכלו), ולכן סעודה ב״טרקלין״ אצל חז״ל נחשבה באופן סמלי מנהג בני חורין. באופן כללי בסימפוזיון ובפרט הרומי נהגו להשתכר, ולעיתים המשתתפים במשתה היו מקיאים את נפשם. לכן בצד החדר היתה גם פינת הקאה. לכן שותים הרבה יין בליל הסדר, המספר הסמלי של פי 4. אני מניח שהגבילו את זה ל-4 כדי שהסועדים בליל הסדר לא יאבדו את זה, למרות שלא מן הנמנע ש-4 זה מספר טיפולוגי בסגנון ״שם בן 4 אותיות״.

פילון האלכסנדרוני מציין בהקשר הזה את ההבדל בין המשתאות שכת התרפויטים לבין המשתאות של הרומאים, שהמשתאות של הרומאים מושחתים מוסרית והמשתאות של התרפויטים צנועים ומהוגנים. כנראה כי הם הגבילו את עצמם.

אצל חז״ל הכל היה סמלי, כך שליל הסדר ובאופן כללי סעודת מצווה אינה ״סעודה״, אלא יותר חיקוי של שתי סעודות שהתקיימו בקצוות העולם – סעודת האדם הראשון וסעודת הלוויתן לעתיד לבוא. ליל הסדר היה פחות קטע של לזכור את יציאת מצרים, אלא יותר נסיון להזכיר לאדם שמצב תודעתי של בן חורין הוא בר-חלוף והשאיפה של האדם היא להיות בו במצב תמידי. כלומר, אם לא תעשה מאמץ יומיומי להשאר בן חורין תשוב להיות עבד. ועל כן ״בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים״. ״וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח״. ככל שאתה צורך יותר אלכוהול כך אתה נשאר יותר זמן בתודעת שכרות. דהיינו, היהדות לא שונה מהבחינה הזאת מכל מיסטריה שבה היו צורכים חומרים משני תודעה.

בטרמינולוגיה של חז״ל משתמשים הרבה בדימויים של ״טרקלין״ ככינוי לתודעה גבוהה, אותה הם כינו ״עולם הבא״, שזו הצורה שלהם לכנות את חווית סף המוות, ״מסע אסטרלי״. ״התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין״. זו היתה גם המוטיבציה בליל הסדר. הסעודה האחרונה של ישו היא סוג של טקס כזה, שבה ישו השווה את ״התרגול הרוחני״ שלו לחווית טראנס שאין הבדל בינה לבין שתיה של יין, ועודד את התלמידים שלו ״לשתות את הדם שלו ולאכול את גופו״. מאחר שיש תקדימים לטקסים שבהם צרכו לכתחילה קמח עם ארגוט, אני מניח שהמצות היו עשויות על פי מתכון מיוחד שהיה ממקסם את האפקט הפסיכואקטיבי. ולכן ישו זירז את תלמידיו לצרוך את ה״לחם״ הזה, כדי להתמסטל.

הרומאים נהגו להרתיח מיץ ענבים בכלי עופרת ולמהול את זה ביין שלהם כדי שהוא יהיה מתוק יותר ובעיקר יישמר את היין וימנע ממנו להחמיץ. כנראה בגלל זה ליל הסדר נקרא ״ליל שימורים״, כי היו שותים בו יין משומר בכלי עופרת. הם גם כינוי את שתי הסעודות שציינתי כסעודות שבהן צורכים ״יין משומר בענביו מששת ימי בראשית״.

הדבר הזה היה גורם להשפעה פסיכואקטיבית של העופרת כמתכת כבדה. במקרים קיצוניים זה היה מביא אנשים לידי טירוף. זה כנראה מה שקרא לבן זומא, שהציץ ונפגע. ואולי הסעודה של רבי עקיבא וחבריו בבני ברק היא הטקס הפסיכדלי הזה שבו הם היו יורדים למרכבה, כשרבי אלעזר בן עזריה כל כך התמוגג מהתובנה שהגיע אליה אותו בן זומא. סביר להניח שרבי אלעזר בן עזריה עבר חניכה באותו הטקס. כשהתלמידים באו לרבי עקיבא ואמרו שהגיע זמן קריאת שמע, לא מן הנמנע שהם העירו אותם מהסוטול ואמרו להם משהו בסגנון ״מה לך נרדם״. העופרת היא זו שגרמה לקליגולה לדוגמה להשתגע.

המילה ״הסבה״, ״מסובין״, ״מסיבה״ מוסבת מהשורש ס.ב.ב ולא נ.ס.ב, כלומר מלשון מעגל ולא מלשון הטיה לשמאל. המסיבה היהודית היא סוג של כורוס/כוראה יווני, כלומר ריקוד במעגל, שזה בעצם ה״ראש חולה לצדיקים״ שאמור להיות המשחק המקדים לסעודת הלוויתן, או לחלופין שיא הטקס כשבו הריקודים הדרווישים הופכים לטראנס. בתנ״ך יש בלבול בין ״נסב״ במשמעות של עיגול, לבין ״נסב״ במשמעות של הטיה. ״ואנשי העיר סדום נסבו על הבית״, זה מלשון הקיפו אותו. כשמדברים על ״כנפיהם לא יסבו בלכתם״ מדברים על הטיה. עם זאת, עצם העובדה שמדובר על ״אופנים״ אומרת חשדני. כשאומרים ״ובשאת הכרובים את כנפיהם לרום מעל הארץ לא יסבו האופנים גם הם מאצלם״, לא ברור מה הכוונה ״אופנים״. גם מי שיאמר ש״אופן״ הוא מלאך, לא יכול להתעלם מהעובדה שבקריעת ים סוף ״אופן״ הוא כינוי לגלגל של מרכבה (כלומר משהו מסתובב), ועל כן כל התיאור של מעשה המרכבה ביחזקאל מתאים יותר לתיאור של מרכבה עם סוסים מכונפים, כאילו שאלוהים הוא סוג של זאוס, שפגסוס הסוס המעופף נשא את ברקיו. תחזק את טענתי ההכרה בכך שהטריקליניום היה בצורה של הסלון המודרני, כלומר ספות מסודרות בחצי גורן, צורה שבעברית נקראת ״גל״ או ״גלגל״. דהיינו, כל עניין הישיבה בהסבה הוא לא בהכרח להשען על צד שמאל, או לרכון, אלא לשבת בצורה של מעגל או לפחות חצי מעגל.