Culture Agent

מיהו בכור יעקב האמיתי, והאם יוכר ככזה באחרית הימים? למה חמור, נחש ואריה מופיעים בשלל סיפורים תנ״כיים. ומה האטריבוטים האלה מנסים לומר?

ב״צוואת השבטים״, יש מסורת אחרת על הדודאים. בבראשית ל׳ המקרה מתואר כך שראובן הביא את הדודאים לאמו לאחר שמצא, ואז רחל חשקה בהם והציעה עסקה בתמורה לדודאים. לאה נזפה ברחל ״המעט קחתך את אישי ותקחי גם את דודאי בני״. רחל הסכימה לתת ללאה שכר בדמות יעקב ללילה הבא, ואכן לאה הרה ומודה לאלוהים על שנתן לה שכר.

לעומת זאת בצוואת יששכר המקרה מוצג כך: ראובן מצא את הדודאים, רחל לקחה אותו מהם. ראובן בא בוכה אל לאה, לאה באה אל רחל ונזפה בה על כך שהיא לקחה גם את הדודאים וגם את יעקב. רחל נזפה בחזרה שלא היא גנבה את יעקב, אלא לאה עצמה גנבה אותו ושאילולא כן בכור ישראל היה אמור להוולד מרחמה. אותו הבכור שמצא כעת את הדודאים, הוא זה שלמעשה שייך לה. רחל אומרת שלפנים משורת הדין היא מוכנה להשכיר את יעקב בתמורה לדודאים, ובשכר זה נולד יששכר.

אפשר ללמוד על דיוק סמנטי בין שני המקורות בדמות יעקב כחפץ, שלפי ספר בראשית ניתן כשכר, ולפי צוואת השבטים ניתן כשכירות. השאלה היא אם יעקב ניתן בתמורה למשהו ואם הוא חפץ עובר לסוחר שנשאר ברשות המקבל לנצח, או רק לפרק זמן קצוב. עד שיקרה משהו ואז המצב ישוב לקדמותו והחפץ ישוב לחזקת בעליו האמיתיים.

הדיוק הזה חשוב מפני שמאחורי הדברים עומדת קביעה תיאולוגית, תיאודיציאה שמוצנעת בנוסח הרשמי של התורה, ונמצאת ביתר שאת במדרשים האזוטריים יותר של התורה – תחילה בספרים החיצוניים, מאוחר יותר במדרשים שהגיעו מבית מדרשו של ר׳ משה הדרשן ולבסוף בקבלה.

התיאודיציאה מקבילה לתורה הגנוסטית שטוענת שהעולם לא היה אמור להברא, אך נברא רק בלית ברירה, או כפיצוי על מקרה מסוים, או כתאונה עד שהנזק שנגרם בה יתוקן, או כדי להוכיח משהו. במקרה שלנו, התוכנית האלוהית המקורית היתה לשלוח את הזרע הקדוש שממנו יבוא המשיח ברחמה של רחל, אך איך שהוא יצא שלבן החליף את רחל בלאה וממנה נולד המשיח – הן זה של הכהונה והן זה של המלוכה. מה שיקרה לעתיד לבוא הוא שאז יוכר הבכור האמיתי של יעקב, שלא יהיה ראובן אלא יוסף. ואם לא יוסף אז דן, שהוא הלכה למעשה הבכור ״האמיתי״ של רחל.

ליעקב היו שלושה בכורים: ראובן כמובן, דן שנחשב כבכור רחל מפני שהיה בכור בלהה שפחתה אך לא בנה הביולוגי, ויוסף שהוא בכורה הביולוגי והיה אמור להוולד שביעי. השאלה היא שביעי לפי איזו ספירה.

ישנן ארבע ספירות:

1. סדר הלידה של הבנים. במקרה הזה גד הוא שביעי
2. סדר הלידה של הבנים של לאה (כולל בני השפחות) יששכר הוא השביעי.
3. סדר הנשים שיעקב נשא, במקרה הזה יוסף הוא השביעי
4. סדר ההצגה של הילדים לפני עשו, במקרה הזה לוי הוא השביעי

המחלוקת הזו על מי הבן השביעי התגלגלה אחר כך לבוז של יוסף כלפי בני השפחות, שהצטרפו בעקבות כך לעצה למכור אותו למצרים. כלומר, יוסף נקט בעמדה מס׳ 3. לאה נקטה בעמדה מס׳ 2.עמדה מס׳ 1 ועמדה מס׳ 4 נשללות מפני שבני השפחות לא נחשבים כאבות המשיח, במידה ודן אכן אינו בכורה של רחל.

העסקה עם הדודאים הביאה לכך שהבן השביעי לפי המניין הכולל גם את בני השפחות היה יששכר ולא יוסף – וזו בעצם המחלוקת בין שתי ״האסכולות המשיחיות״, זו שטוענת שה״חמור״ הוא יששכר, וזו שטוענת שה״חמור״ היה אמור להיות יוסף, אבל עסקה כלשהיא גרמה לו להיות ״מושכר״, או יותר נכון ״להפדות״ בתמורה למשהו – מה שמזכיר לנו את מצוות פטר החמור שמדברת על בן ביולוגי בכור של חמור שאמור להפדות בשה. דהיינו, הפדיון הזה של הבכור הוא מין משכון שנמצא ברשות הלווה כערובה לכך שהעסקה קיימת, והמשכון יושב רק כאשר החוב ייפדה, או השכירות תסתיים, וה״שכר״ יושב לבעליו המקוריים.

מאוחר יותר, מסופר שראובן ניסה לנכס לעצמו גם את דן, על ידי בעילת אמו של דן שהיתה פילגש יעקב. בכך שהוא בעל אותה הוא ניכס אותה אליו, ולמעשה קרא תגר על אביו. מה שראובן עשה היה לקרוא תגר על התוכנית שאביו צידד בה, ועל פיה א. יוסף יהיה הבן השביעי, ב. דן יהיה בכורה של רחל. הוא עשה זאת בכך ש-א. גרם ליששכר להיות הבן השביעי, ב. גרם לדן להיות בכורה השני של לאה.

מה שיעקב עשה בתגובה לכך שראובן חיבל בתוכנית הקוסמית שלו היא שהוא העניש אותו ושלל ממנו את הבכורה. מעתה לא ראובן הבכור (וגם לא שמעון ולוי, זה עניין אחר) אלא דווקא יהודה. והמדרש על כך ידוע.

יש במדרש הזה רפרנס לסיפורים על דוד המלך. ובאופן כללי בספר שמואל ב׳ ישנם כמה סיפורים מקבילים שבכולם הנראטיב זהה: זרם כלשהוא טוען שהמלוכה אמורה להיות שלו, מתמרמר על זה שדוד מלך, מורד בו, משלים עמו ואז מודה בכך שהוא המלך האמיתי. דוד בתמורה ממנה את שר הצבא המורד לתפקיד בכיר בצבאו ויואב בן צרויה הורג את שר הצבא הזה, כביכול ממניעים פוליטים, בפועל כי הוא רואה בתפקיד הזה נטע זר שפוגע בטהרת צבא דוד. בכל הסיפורים חוזר אישיו עם קבורה לא ראויה, מופיע אדם בשם נחש שמהווה ״טריגר״, ומופיעה דמות החמור כסמל לסבלו (מלשון משא) של המשיח (האטריבוטים חוזרים גם בשאר ספרי התנ״ך בצורה זו או אחרת, אך בספר שמואל ב׳ הוא בולט במיוחד)

אם מדקדקים בפרטים רואים שבכל אחד מהסיפורים ישנם אלמנטים שלוקחים מהסיפור על הדודאים, ראובן, יששכר, דן ויוסף. שבהם הנחש מסמל את דן, החמור מסמל את יששכר. ולחלופין המלוכה מסומלת על ידי האריה, שלפי אסכולה אחת הוא דן ולפי אסכולה שניה הוא יהודה. בכל מקרה, ראובן מנושל בעטיה של עסקת הדודאים.

מפאת מצוקת אורך הגליון אני לא מביא יותר דוגמאות מפורטות של הדפוס החוזר בסיפורי שמואל. רק אזכיר כמה מקרים שבהם מופיעים ה״אטריבוטים״ של פילגשים, שר צבא, נחש, חמור ואריה:

1. ב״צוואת ראובן״, מתאר ראובן את הדרך בה התפתה לשכב עם בלהה בצורה דומה לזו שבה התפתה דוד לשכב עם בת שבע אשתו של אוריה החיתי. בשני המקרים הן ״רחצו במקום סתר״. בת שבע מסתבר היא נכדתו של אחיתופל, ואשתו של אוריה החיתי. הבן שלה, שבסופו של דבר הפך למלך, היה אמור להקרא על שם אביו. יואב בן צרויה דאג שאביו ימות על מנת שיהיה ברור שהבן שנולד מבת-שבע הוא בנו הביולוגי של דוד, ולכן מגיעה לו המלוכה.
2. אחיתופל מייעץ לאבשלום לבעול את פילגשי אביו ובכך לנכס לעצמו את המלוכה, במקביל הוא נותן לאבשלום עצה שתעזור לו לנצח. אחיתופל רואה שעצתו לא התקיימה לוקח את החמור ומתאבד. דוד רוצה למנות את עמשא בן יתר לשר הצבא שלו במקום יואב, יואב הורג את עמשא. עמשא בן יתר נשוי לאשה בשם ״אביגל בת נחש״. אבשלום בסופו של דבר רוכב על פרד (כלומר חמור) ונתקע עם שערו בעצים, נערי יואב מכים אותו למוות.
3. אחרי שירבעם שהיה ממונה על ״סבל יוסף״ והיה – כמו שבע בן בכרי ושמעי בן גרא (סנהדרין ק״א טוען ששניהם הם בעצם נבט אביו של ירבעם) – מהר אפרים, מקים מזבח בבית אל ומקטיר בו, איש האלוהים שבא מיהודה מנבא שיאשיהו יהרוג את הכהנים המקטרים במזבח הזה. ואז אותו האיש שניבא את החורבן אמר שאלוהים ציווה אותו לא לאכול, אבל איך שהוא, בעצת נביא שקר כלשהוא הוא משתכנע לאכול בכל זאת, ולכן מקבל עונש שלא יובא לקבורה. ואכן אנשים מצאו את נבלתו שלידה עומדים ״אריה״ ו״חמור״.
4. שמשון הגיבור מכה את הפלישתים בלחי חמור, ומשסע אריה כגדי ורודה ממנו דבש. שמשון כמובן מסמל את המשיח מזרע דן. הגמרא מתמודדת עם האמונה הזאת ששמשון הוא האבטיפוס של המשיח, ושהמשיח אמור להיות מזרעו של דן, בכך שהמשיח אמור להיות עם הורים שאחד משבט יהודה והשני משבט דן. דן כאמור מסומל באמצעות הנחש, אביגל שהיא אחות של צרויה אם יואב ולמעשה אחותו של דוד, היא בתו של נחש, כלומר נחש הוא ישי, והמשיח עצמו גם הוא בנו של הנחש. דהיינו, על כן ישי נקרא נחש, ״מת בעטיו של נחש״.

הערות שוליים:

• יש ספירה נוספת שעל פי דווקא דינה היא הבן השביעי (ולא יוסף), אם סופרים את בני יעקב בתור הבנים של לאה קודם. על דינה יש מדרש שהיא היתה אמורה להיות בן, ושהיא הפכה לבת רק כדי להשאיר את התפקיד של הבן השביעי ליוסף (ברכות ס׳ א׳). כמו כן, יש מדרש (בראשית רבה פה , א) ועל פיו אשת פוטיפר ידעה שמרחמה של מישהי שנמצאת בבית באותו הרגע ייצא המשיח, אבל לא ידעה שאסנת היא ביתה של דינה בעצם וטעתה לחשוב שהיא אם המשיח. כמו כן על דינה יש מדרש (בראשית רבה ע״ו, ט) שאומר שיעקב לא רצה שדינה תהיה נוכחת במפגש עם עשו כדי שלא יתן עיניו בה ואז ייצא שמרחמה יהיה המשיח (כלומר, שעשו יהיה הבכור). וכמובן המדרש (בבא בתרא קכ״ג א) שעל פיו עיניה של לאה היו רכות כי היא בכתה שהיא יועדה לעשו, בכורה לבכור. ומה שלבן עשה הוא בעצם לחבל בתוכנית הזאת ולתת את מי שנבחרה לא להיות אם המשיח, בכל זאת ליעקב. כך שהמשיח ייצא בכל זאת מרחמה של לאה.
  
• בימי קדם לא מנו את סדר הילדים לפי סדר ההולדה, אלא לפי סדר החשיבות. כך לדוגמה הבכור נחשב בן האישה האהובה, גם אם האישה השנואה ילדה קודם. אנחנו רואים שהאבות נקטו כך, לכן יצחק ויוסף נחשבו בכורים, לעומת זאת ראובן כונה על ידי יעקב ״ראשית אוני״ בלבד. התוספת ״בכורי ראשית אוני״ וכן ״בני לאה בכור יעקב ראובן״, עשויים להיות עריכה מאוחרת, שבה דחפו את המילה ״בכור״. המקומות היחידים שבהם טורחים לציין שראובן הוא הבכור, הן רשימות יוחסין, מקומות שצריך להצדיק למה למרות שראובן הוא בכור, הוא לא המנהיג – דבר שאין לו אח ורע במזרח הקדום. הבכור תמיד היה במעמד מיוחד. בתנ״ך זה לא ככה, בתנ״ך יש העדפה של ״בנים נבחרים״ שהם בדרך כלל בני האהובה. והתנ״ך לא מכחיש שהאישה האהובה במקרה של יעקב היתה רחל, לכן יוסף נחשב הבכורה. דברי הימים א׳ ה׳ מדגים את הדיון הזה יפה, ״כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו והבכרה ליוסף״: מנסים להצדיק את זה שראובן הוא הבכור והוא הודח מהבכורה לטובת יוסף. ולא כך. הוא לא היה אמור להיות בכלל בכור, אלה שהפכו אותו לבכור עשו את זה רק כדי להצדיק את השלטון של יהודה. יותר מזה, יעקב מעולם לא התייחס אל ראובן כאל בכור, הרי הוא הצהיר שאפרים ומנשה הם הבכורים האמיתיים שלו.
  
• יוסף לפי הספירות הללו הוא או הראשון או השביעי. לפי ״התוכנית האלוהית״ הוא אמור היה להיות הראשון, אבל כאמור לבן חיבל בתוכנית האלוהית. הנראטיב הוא תמיד שאלוהים רצה שיהיה א׳ אבל בא רשע מרושע וחיבל בתוכנית האלוהית. כך עם הנחש, כך עם לבן, כך עם פרעה וכו׳. זהו כאמור הנראטיב הגנוסטי. בתלמוד יש נראטיב דומה, רק שברוב המקרים מי שחיבל בתוכנית האלוהית הוא אלוהים עצמו, והוא עשה את זה בלי סיבה משכנעת, רק כי בא לו וכך עלה במחשבה לפניו. עם זאת, גם במחשבה המדרשית יש קווים גנוסטיים כלשהם, בהנחה ש״גנוסיס״ מציית להגדרה שעל פיה העולם הנראה מצפין בתוכו ידע סודי שרק מי שמסוגל לפענח אותו ייגאל. הנצרות, לפחות הפלג המזרחי שלה, מייצג את הנראטיב הזה באופן מובהק. הוא מופיע גם באפוקריפה, כמו לדוגמה הבשורה של תומאס.
  
• יש סימוכין מהנצרות הקדומה שבה לאה מוצגת באופן שלילי. הנוצרים ראו את לאה ככנסיה הישנה, ואת רחל ככנסיה החדשה. דהיינו את לאה כמי שבחירתה תפוג עם הגעת המשיח, ואת רחל כמי שתשאר נבחרת לאחר הגעתו. יוסטינוס מרטיר אומר לטריפון היהודי ״לאה היא אכן העם שלכם ובית הכנסת, ואילו רחל היא הכנסייה שלנו״. גם בימי הביניים ראו את לאה כשלילית יותר מרחל, אבל מסיבה אחרת. הנוצרים (תכל׳ס כמו היהודים) ראו את לאה בתור ״יצאנית״ כלומר מי שחיה חיים חילוניים או יותר נכון לא נזירים ועניים מרצון לפי רוח השליחים. את רחל הם ראו כמי שחי את החיים הנכונים. המשותף לשני המקרים הוא האידאליזציה של רחל, כמודל הראוי, וראיית המודל של לאה כמודל זמני, פגום ונתון לשינוי.
  
• יש פרשנות שטוענת שיששכר וזבולון היו תאומים ולאה קיבלה את לידתם בהפתעה גמורה כי היא ציפתה לולד אחד וקיבלה כמה. הפרשנות הזאת היא קדומה. מהמדרש בבראשית רבה ניתן להבין כך, שהורתם ולידתם בכפיפה אחת: "על ידי הדודאים עמדו שני שבטים גדולים בישראל, יששכר וזבולון". אבן עזרא טוען שלפחות דינה וזבולון היו תאומים. אבן עזרא גם טוען שלפי החשבון של השנים, כנראה שסדר הולדתם של בני יעקב שונה (או לפחות לא סינכרוני כפי שמתואר – "הרתה רחל קודם שנולד זבולון"), כי נולדו 12 ילדים ב7 שנים, וכנראה שהיו חפיפות בין בני השפחות, יששכר ויוסף או לחלופין היו זוגות תאומים רבים ממה שמספרים באמת. כך נפתרת השאלה, איך זה יכול להיות שרחל העניקה את יעקב ללאה פעם אחת בלבד בתמורה לדודאים אבל מיד לאחר מכן מדווח על 3 לידות. הדבר נפתר כך שיששכר וזבולון, ואולי שניהם ביחד עם דינה, היו באמת one night stand, ורחל אכן שמרה על יעקב מכל משמר ומנעה מלאה להתייחד איתו.