Culture Agent

במסכת שבת קט״ו יש משנה שדנה בשאלה אם מצילים כתבי קודש משרפה בשבת או לא, כלומר האם מותר לחלל שבת למען ספרי הקודש. ומבדילים בין התורה והנביאים לכתובים. שדברי הנביאים הם קדושים אבל אצל הכתובים הקדושה היא גבולית, והם נחותים מהותית משאר הספרים. ואם קורין בהם הרי יש ״ביטול בית המדרש״.

בהמשך בגמרא דנים בכמה מקרי קצה ושואלים האם יש להציל או לא להציל:

1. ספרים מתורגמים.
2. קמעות שמראש לא נועדו להיות ספרים.
3. גווילים שחלק מהם כתוב וחלק מהם לא כתוב, כמו לדוגמה שוליים של ספרים.
4. גווילים שחלק מהם היה כתוב אך דהה, וחלק מהם עדיין מובן.
5. גווילים שחלק מהם הוא כתבי קודש יהודים וחלק מהם כתבי קודש לא יהודיים.

השאלה היא למאי נפקא מינא. ומסתמן שהתשובה היא, שבסופו של דבר הדיון הזה גולש לשאלה האם ספרים שמקודשים הן ליהדות והן לנצרות, יש בהם קדושה אינהרנטית או לא.

אימא שלום דביתהו דרבי אליעזר אחתיה דרבן גמליאל הואי הוה ההוא פילוסופא בשבבותיה. דהוה שקיל שמא דלא מקבל שוחדא בעו לאחוכי ביה אעיילא ליה שרגא דדהבא ואזול לקמיה אמרה ליה בעינא דניפלגי לי בנכסי דבי נשי אמר להו פלוגו א"ל כתיב לן במקום ברא ברתא לא תירות א"ל מן יומא דגליתון מארעכון איתנטלית אורייתא דמשה ואיתיהיבת ספרא אחריתי וכתיב ביה ברא וברתא כחדא ירתון למחר הדר עייל ליה איהו חמרא לובא אמר להו שפילית לסיפיה דספרא וכתב ביה אנא לא למיפחת מן אורייתא דמשה אתיתי [ולא] לאוספי על אורייתא דמשה אתיתי וכתיב ביה במקום ברא ברתא לא תירות אמרה ליה נהור נהוריך כשרגא א"ל רבן גמליאל אתא חמרא ובטש לשרגא

שבת קט״ז עמ׳ א׳

הדיון מסתיים במעשיה ברבן גמליאל ואחותו שבאו להשפט בבית משפט שבו היה שופט נוצרי, בשאלה האם מותר לאחות לרשת ירושה שווה עם אחיה. כל אחד נתן לנוצרי שוחד, ובסופו של דבר הסתבר שבברית החדשה נאמר ״לא באתי לבטל את התורה כי אם לקיים״ ולכן ההלכה לא נשתנתה. ובלשון הגמרא ״אנא לא למיפחת מן אורייתא דמשה אתיתי, ולא לאוספי על אורייתא דמשה אתיתי״ (הטיעון שההלכה נשתנתה היה: מיום שחרב בית המקדש בטלה התורה וניתנה הברית החדשה. ״מן יומא דגליתון מארעכון איתנטלית אורייתא דמשה, ואיתיהיבת עוון גליון״, כך מסופר שהיהודים כינו את האוונגליון, ״עוון גליון״)

המעשיה הזאת באה לכאורה כנספח לדיון בשאלה אילו כתבים יש להציל. אך נדמה שיש לה תפקיד. היא באה כדי להתפלמס עם הטענות על כך שהנצרות היא המשך ישיר של היהדות. היא באה לטעון שאפילו כתבי הקודש של הנוצרים טוענים ששום דבר לא אמור להשתנות, כך שאלה שטוענים שדברים השתנו משקרים או פשוט לא מבינים.

(בהערת אגב, אמא שלום היא אשתו של רבי אליעזר. גדי יונה מראה איך שתורתו של רבי אליעזר דומה להפליא לתורתו של ישו בברית החדשה. רבן גמליאל עצמו נחשב כקדוש נוצרי מפני שבמעשי השליחים הוא גונן על הנוצרים הנרדפים. במסורות מאוחרות טענו שהוא התנצר בסתר על ידי תלמידי ישו. המעשיה באה כנראה להתפלמס עם סיפורים אלה)

למאי נפקא מינא? יש לשים לב לשני דברים:

1. בגמרא ישנה מחלוקת בין רב הונא ורב חסדא בדבר תרגומים של כתבי הקודש. רב הונא אומר שלא מצילים אותם משום ״שלא ניתנו לקרות״, רב חסדא אומר שמצילים אותם משום ״בזיון כתבי הקודש״. כדי להוכיח את טענתו מביא רב הונא מדרש מרבי יוסי בן חלפתא שבו הוא מספר שרבן גמליאל ביקש לגנוז את ספר איוב המתורגם, ונשאלת השאלה אם הספר היה מתורגם לקופטית או לא. לבסוף נפסק שאם הספר מתורגם קדושתו פחותה אף יותר.
2. בנוסף, בפרק הראשון בספרה ״חמודות אתה״, רבקה רביב דנה במיקומו של ספר דניאל, האם הוא בנביאים או בכתובים. היא טוענת שבניגוד לנטען שבימי המשנה הוא נחשב נביאים ורק בימי האמוראים הוא עבר לכתובים, יש בידיה הוכחה שגם בימי התנאים ספר דניאל נחשב ככתובים.

למה בעצם חשוב היה לחז״ל שספר דניאל יהיה מהכתובים או לא?

נבואתו של דניאל נאמרה שלא בשפה העברית אלא בשפה הארמית, ובעיקר הנבואות על ארבעת החיות שבסופן מתייצב ״בר אנש״ מן ענני שמיא (דניאל ז׳). כלומר מדובר בספר מן הכתובים שאינו בעברית, על אף שנכתב במקור בארמית הרי הוא באותה השפה של שאר התרגומים המצויים בידי היהודים, שמבינים ברובם רק ארמית. ספר דניאל עצמו היה פייבוריט של היהודים כי היה מהיחידים שהם היו יכולים להבין אותו בלי תיווך של אנשים אחרים שהקריאו בבית כנסת. בקרב הנוצרים נחשב ספר דניאל כפייבוריט מפני שישו חזר פעם אחר פעם על תיאורו של ״בר אנש״ כשופט באחרית הימים, והנוצרים נטו להציג את ישו בתור אותו בר אנש (למרות שלטענתם החוקרים ישו חד משמעית לא זיהה עצמו עם ״בר אנש״)

באשר לספר איוב – הוא אמנם נכתב בעברית במקור, אבל את עיקר עבודתו עשה, מסתבר, בתרגומים שלו. היו לו כמה תרגומים, כל אחד בעל אופי שונה, אם נאמן יותר למקור או לא. אוריגנס מעיד שהתרגום הראשון של איוב לא היה נאמן למקור וגם קצר ממנו בכ-350 שורות (ויש בו יוחסין פיקטיביים של איוב כנכדו של עשו, כ״יובב מבצרה״). אחר כך, הוא כותב, היה תרגום משופר, שהשלים מהמקור העברי אך שונה באיכותו וניכר שהוא מאוחר. לראיה, התרגום הקופטי שתורגם מהמקור המוקדם, לא כולל את התוספות היווניות המאוחרות, לעומת הפשיטתא והוולגטה שכן כוללות (ע׳ ״עולם התנ״ך – איוב״).

מן הכתוב באיגרת יעקב ה׳ אנו יכולים להבין שלא רק שהמסר של התרגום לא היה לרוחם של חז״ל, אלא עוד משהו די מהותי. על פי איגרת יעקב, איוב נחשב כנביא. כמו כן בספר יחזקאל לדוגמה איוב נחשב כנביא, וכן דניאל. ולא סתם, אלה שניהם נביאים לגויים, כמו ישו. בגמרא (בבא בתרא ט״ו ב׳) דנים אם איוב היה יהודי מסיבה זו, שאין נביאים לגויים. ובכל מקרה, גם לטוענים שיש נביאים לגויים, מציגים את איוב כנביא ״שבעה נביאים נתנבאו לאומות העולם – ואלו הן: בלעם ואביו ואיוב״.

אחי, הנביאים אשר דברו בשם ה׳ יהיו לכם לדגמה של סבל וארך רוח. הן חושבים אנו למאשרים את העומדים בסבל. שמעתם על-אודות עמידתו של איוב בסבל וראיתם את תכלית ה׳ – כי רחום וחנון ה׳.

איגרת יעקב ה׳

דהיינו, איוב נחשב כמבשרו של ישו והנוצרים הנרדפים, הסובלים וזוכים לשכר בעולם הבא בזכות צדיקותם ועמידתם בנסיונות. אנו רואים אם כן שגם דניאל וגם איוב הוסטו מהנביאים אל הכתובים. מה היה לחז״ל כנגד דניאל פחות או יותר מובן, הם ביקשו לסלק כל איזכור לכך שהגאולה קרובה ותתממש מיידית, הם ניסו למנוע מאנשים לחשב את הקץ וכל שכן למנוע מהם לזהות את ״בר אנש״ עם אדם כלשהוא. אך מה היה לחז״ל נגד איוב? ובכן, מסתבר שפרק י״ט באיוב נתפרש בתרגום השבעים, בצורה שהנוצרים יכלו להבין אותה כאילו מדובר בישו עצמו.

ואני ידעתי גאלי חי ואחרון על עפר יקום. ואחר עורי נקפו זאת ומבשרי אחזה אלוה. אשר אני אחזה לי ועיני ראו ולא זר כלו כליתי בחקי. כי תאמרו מה נרדף לו ושרש דבר נמצא בי. גורו לכם מפני חרב כי חמה עונות חרב למען תדעון שדין

איוב י״ט

המשמעות היהודית משתקפת בברכתו של רבי יוחנן (ברכות י״ז): ״סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה והכל למיתה הם עומדים. אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו וגדל בשם טוב ונפטר בשם טוב מן העולם״. כוונתו שמספר איוב יש ללמוד את מה שאנו לומדים בפרקי אבות, ״דע מאין ובאת ולאן אתה הולך״, ״אל תאמין בעצמך עד יום מותך״. וכפי שאמר רבי אליעזר, ״שוב יום אחד לפני מיתתך. וכל שכן, ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה״: גם אם אתה סובל, אל תבוא בטענות אל ה׳, ובכך תעשה לו נחת רוח. בכל רגע אתה עומד למות, ועדיף שתפטר בשם טוב מן העולם, בדיוק כפי שקרה לאיוב – סבל הרבה והמשיך להאמין, ובסופו של דבר נפטר בשם טוב.

הפרשנות הנוצרית היתה מושפעת מתרגום השבעים, שם תואר איוב כאדם סובל, שבסבלנותו קיבל שכר על אמונותו בה׳ שהשתלמה לו. אלא חז״ל סברו שהתרגום הוציא את הכתוב מידי פשוטו, ולראיה: היכולת לפרש את איוב כאילו הוא מתכוון לישו, בעוד שהמשמעות האמיתית לטענתם היא שכל מה שאיוב דורש הוא משפט צדק, עוד בחייו, שיוכיח שאין שום הצדקה לסבל שלו. זאת על פי ההקשר בפרק ט״ז. כוונתו של איוב היא שעוד יבוא היום בעודו חי, שה׳ עצמו יעיד שהוא זכאי ואין שורש דבר שיימצא בו.

פני חמרמרה מני בכי ועל עפעפי צלמות, על לא חמס בכפי ותפלתי זכה. ארץ אל תכסי דמי ואל יהי מקום לזעקתי. גם עתה הנה בשמים עדי ושהדי במרומים. מליצי רעי אל אלוה דלפה עיני, ויוכח לגבר עם אלוה ובן אדם לרעהו, כי שנות מספר יאתיו וארח לא אשוב אהלך

איוב ט״ז

בעקבות היכולת לפרש את איוב שלא כדין, הפך איוב להיות ל״מגדף״, עד כדי כך שחז״ל היו צריכים להמציא מדרשים שדנים אותו לגנאי, כמו לדוגמה שבזמן עצת היועצים לפרעה הוא ישב ושתק, ולכן נדון ליסורים, או בכך שבכלל לא היה ולא נברא. ומשום כך אין נבואתו אמת, ואין לראות בדבריו בכלל נבואה אלא דברים בעלמא, משל. כך גם עם דניאל, בעקבות היכולת לפרש את נבואת ״בר אנש״ שלא כדין, חז״ל העדיפו להתייחס אליו לא כאל נביא. ומאחר שאיוב ודניאל שניהם כתובים – הרי שיש מקום לא לייחס לדבריהם קדושה, מפני שלא נאמרו מפי הגבורה, לא נתקדשו והם דברי שירה וסיפורים (נאמרו מפי עצמם, גם אם ברוח הקודש).

תנו רבנן ״כי דבר ה' בזה ומצותו הפר, הכרת תכרת״, זה האומר: אין תורה מן השמים .ד"א ״כי דבר ה' בזה״ – זה אפיקורוס. ד"א ״כי דבר ה' בזה״ – זה המגלה פנים בתורה. ״ואת מצותו הפר״, זה המפר ברית בשר. ״הכרת תכרת״, ״הכרת״ בעולם הזה ״תכרת ״לעולם הבא. מכאן אמר רבי אליעזר המודעי: המחלל את הקדשים והמבזה את המועדות והמפר בריתו של אברהם אבינו והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה והמלבין פני חבירו ברבים, אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא.

תניא אידך ״כי דבר ה' בזה״, זה האומר אין תורה מן השמים, ואפילו אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקדוש ברוך הוא אלא משה מפי עצמו זהו ״כי דבר ה' בזה״. ואפילו אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מדקדוק זה מקל וחומר זה מגזרה שוה זו, זה הוא.

סנהדרין צ״ט א׳

על רקע זה מובנת לנו גמרא זו בסנהדרין. חז״ל הרשו לעצמם לפסוק שדברים מסויימים הם ״דבר ה׳״ על פי כלל שנתנו לעצמם. מה הכלל הזה, כלומר למי מותר לפסוק מה דבר ה׳ קנוני ומה לא? רק למי שאינו אפיקורוס, למי שלא מגלה פנים בתורה ומפר את המצוות בטענה שהתורה בטלה, או בטענה שאלוהים האמיתי לא יכול היה לכתוב את התורה כפי שטען מרקיון, או שחלק מהמצוות לא רלוונטיות בעידן המשיח כפי שטען ולנטינוס. האמת היא שלא צריך ללכת רחוק כל כך עד ולנטינוס ומרקיון, אפילו מי שנוהג כיהודי לגמרי כמו פאולוס, פסול מלקבוע את ההלכה בטח כשבסופו של דבר דבריו סותרים את הנאמר בה. מפני שבסופו של דבר לא זו היתה כוונתו של ישו, כפי שהוא עצמו אמר בברית החדשה. ומי שמפרש את דבריו הפוך מכוונתם, כאמור, משקר או שפשוט לא מבין.