Culture Agent

האטימולוגיה של המילה צפון היא מהשורש צפן, כלומר משהו שמסתתר אחרי, משהו שהוצפן, משהו שמחוץ לתחום. כשאומרים ״צפון וימין אתה בראתם תבור וחרמון בשמך ירננו״ מתכוונים או להר החרמון והר התבור, שאחד בצפון ואחד בדרום, או להר החרמון והמורדות שלו, כשהחרמון הוא צפון והמורדות שלו הם הגולן. נראית יותר האפשרות השניה.

במורדות חיו הרפאים, ההרים סביב הירדן ההררי נקראים ״תבור״ (יש ראיות שהגדה המערבית של הירדן נקראת תבור). יש זיקה בין הרפאים לבין שבט בנימין, ששניהם עבדו את האל מות. ובדברי הימים רבים מבני בנימין נקראים רפא, מות, בעל וכו׳ (ירמות = איש מות, כמו ירבעל. אשבעל = איש בעל ועוד).

בדברי הימים א׳ ח׳ יש מסורת ועל פיה בני בנימין ישבו בתחילה במקום שנקרא גבע ואז גלו אל מנחת, כלומר הם גלו ממקום גבוה אל מקום נמוך, וכנראה הכוונה שבהתחלה הם ישבו בגולן ומאוחר יותר הם עברו דרומה. בדברי הימים כתוב ״שדה מואב״, הכוונה כנראה למורדות הדרומיים של הירדן, קרוב לים המלח. איזור יריחו.

הדבר הזה מסביר את הכתוב בספר איוב: ״הרפאים יחוללו מתחת מים ושכניהם, ערום שאול נגדו ואין כסות לאבדון, נטה צפון על תוהו תולה ארץ על בלימה״. האיזור הגאוגרפי המדובר הוא בריכת רם, שמקורה הוא געשי והיא שופעת במי תהום שהציפו לוע של הר געש. בגאולוגיה זה נקרא ״מאר״. זה גם המקום בו מסתיים האיזור המוריק ומתחיל החרמון הקרח.

המים שמדברים עליהם הם לא רק בריכת רם אלא גם ימת החולה, כלומר ״התבור״ הוא מהבחינה הזאת גם המורדות המזרחיים של הירדן. בימי קדם חשבו שהמקור של נחל הבניאס הוא מבריכת רם – סביב הנחל הזה ישבו ״הרפאים״. המקום הזה נקרא ״ימין״. מה שמעליו נקרא ״צפון״, מפני שמה שנמצא באיזור הקרח היה צפון ומקודש, לכן החרמון נקרא כך מלשון ״חרם״.

%

פולחן האל מות מסתבר שונה למדי מאיך שהוא מוצג במסורת המאוחרת יותר. כאילו שמות הוא אל השאול, והפולחן שלו הוא פולחן של מוות בקונוטציה שלילית.

הפולחן של ימי קדם היה פולחן פוריות שסימל את מעגל השנה. את איך שהיום והלילה מתחלפים בקביעות, ועונות השנה גם כן מתחלפות בקביעות. הפולחן היה פולחן של השמש, והיה משותף לבעל ולמות. מות נחשב לאל חזק, ״עז״. והרבה הטיות של עז ועזוז נקשרו בו – עזאל, עזאזל, עזמוות, עזגד וכו׳. מות נחשב כחיובי, ״כי עזה כמוות אהבה״. באיזור של החרמון הפולחן הזה רווח, של בעל/מות/גד.

סביר להניח שהפולחן של מות היה כרוך בפולחן של הירח כישות ששולטת בלילה, בעוד שהיה פולחן מקביל של הישות ששולטת ביום, השמש (או לחלופין פולחן השמש היה של הבעל ופולחן "קבר השמש" היה של מות). ולכן היו באיזור הזה גם בית שמש (מג׳דל שמס) וגם בית ירח שנעבד בדרך כלל במקומות הנמוכים יותר במורדות הירדן, כמו לדוגמה ליד הכנרת וכמובן בשפך ירדן יריחו ליד ים המלח.

%

מה שמחזק את טענתנו הוא שפולחן לאל הירח היה נהוג במולדתו של אברם באור כשדים, לאל הירח השומרי ננה ובחרן לאל הירח השמי (סין). השר נרגל שראצר, שמו התיאופורי על שם הגרסה המסופוטמית למות, נרגל.

ניתן אם כך לסבור שישנה הקבלה בין בעל לאנליל, בין מות וסין ובין תמוז לגד. אותם אלים ואותו פולחן בשמות שונים. מדובר בפולחן כוכבים, כשאת היום מסמלת השמש ואת הלילה הירח, במשך היום השמש נעה סביב הארץ ובלילה עוברת תחתיה.

הנדידה של תמוז בין הארץ והשאול היא הנדידה של השמש בין היום והלילה, כאשר העליה היא שחר (מלשון התחלה) והירידה היא שלם (מלשון סוף). שניהם היו מסומלים על ידי כוכבים מסוימים ("כוכב השחר", לדוגמה) שמופיעים בשמים ברגע זה. גד הוא שם של כוכב, זו היתה ראשיתה של האסטרולוגיה.

הדברים האלה נשתמרו גם בקבלה כפי שמראה יהודה ליבס (״פולחן השחר״). יש לזה כמובן מקבילות מהפנתאון המצרי (רע/אוסיריס/הורוס), וגם מהיווני. הסינקרטיזם הבבלי-יווני היה נהוג בממלכה הסלאוקית והסינקרטיזם המצרי-יווני אצל התלמית (מנדלס, ״זהות יהודית בתקופה ההלניסטית״, פרק ד׳). אוסיריס זוהה על ידי התלמים כדיוניסוס, בעוד שאצל הסלאוקים דיוניסוס זוהה כתמוז (או ליתר דיוק אדוניס, שבינו לבין דיוניסוס יש קווים מקבילים. שניהם כאלי תבואה הקמים לתחיה). בבניאס היה מקדש לאל פאן, מפמלייתו של דיוניסוס. לפני שהמקדש הפך הלניסטי הוא היה מקדש לגד.

מכל אלה יסתבר שסיפורי התנ״ך הם פולמוס עם הסינקרטיזם ההלניסטי הרבה יותר משהוא פולמוס עם הפולחן המסופוטמי/מצרי.

%

בנוגע לאטימולוגיה של המילה דרום, במחקר לא הגיעו למסקנה חד משמעית אך יש טענה של נפתלי הרץ טור סיני בפירוש שלו על איוב ש״אשר בגדיך חמים בהשקט ארץ מדרום״ באיוב ל״ז הוא שגיאת כתיב וזה אמור להיות מדרם, רטיבותם. כלומר דרום זה מלשון רטיבות. הדבר הזה מסתדר גם עם הפסוק ״נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה׳ ים ודרום ירשה״, כאשר ים הוא מילה נרדפת לדרום ולא הכוונה ים=מערב, אלא ים = כנרת, דרום = ימת החולה. כמובן שזה גם מסתדר פיקס עם הטענה שהבאנו לעיל על משמעות המילה ״ימין״, מלשון ים. צפון זה החרמון, ימין הוא מאגר מים הלא הוא ה״דרום״.

כשיחזקאל אומר ״שים פניך דרך תימנה והטף אל-דרום והנבא אל-יער השדה נגב, ואמרת ליער הנגב שמע דבר ה׳ כה אמר ה׳ אלהים הנני מצית בך אש ואכלה בך כל עץ לח״, הוא מתכוון למקום רטוב שה׳ מקלל אותו שיישרף ויהפוך לשממה. לא ברור על איזה יער שדה נגב מדבר יחזקאל, אבל הנגב מעולם לא היה מקום מוריק, ולכן אין מקום לסבור שמדובר על הנגב כפי שאנו קוראים לו נגב כיום. מה עוד שיחזקאל בעצמו מציין שכשהוא מדבר על יער הוא מדבר על הגפן.

לא זו אף זו, המילה נגב הוא מלשון דבר רטוב (או יותר נכון דבר שסופח נוזלים). יוגב הוא אדם העובד בשדה, ובשל ההחלפה בין ג׳ ל-ק׳ ניתן להבין שהכוונה לכורם העובד ביקב ״הכורמים והיוגבים״. יקב הוא מקום בו הנוזלים נקווים, כלומר היין נוזל ונאסף אל תוך כלי קיבול. יש גם קשר כאמור לענבים שנחשבו בימי קדם פרי אהבה, ולכן כשמדברים על ״עגבים״ מדברים על נאהבים שמחליפים נוזלים. כנראה שהיתה אנלוגיה בין דם הבתולין לבין מזיגת יין. אם הכוונה לזרימה של נוזלים, הרי שגם המילה דם מקורה בענבים, דם הענבים (האות ר' נבלעה, כמו דרמשק/דמשק).

%

1. באנציקלופדיה מקראית ערך ״ימין״ נאמר: ״השם ימיני בא בכתובת ארמית מאוחרת שנמצאה בחצי אי סיני . הוראת השם היא ככל הנראה בר מזל, או מאושר. משמעות זו של השורש ימן המצויה בערבית רמוזה במדרש השם בנימין״.טענה זו תואמת את הסברה שהמקדש לאל גד, שהיה אל המזל (מזל במובן של כוכב), היה במקום שנקרא ״ימין״.
2. בערך ״גולות״ באנציקלופדיה המקראית מציינים שגולות הן מעיינות, וכך הברכה ב״הבה לי ברכה כי ארץ הנגב נתתני . ונתתה לי גולות מים, ויתן לה כלב את גלות עלית ואת גלות תחתית״ משמעה: ברך אותי שיהיה גשם כדי שהמעיינות ינבעו ויהיו שם מים. שזו הברכה הגנרית במקרא, וכמובן בפולחני אל הסער למיניהם. במובן הזה שוב ״נגב״, ״דרום״ משמעו איזור רטוב.
3. המקום ״מגרון״ בשמואל א׳ י״ד נמצא ״בין המעברות אשר שן הסלע מהעבר הזה ושן הסלע מהעבר הזה״. מסתמן שמגרון היה מקום שבו נגרו מים, כנראה שמדובר בקניון צר (תוואי של נחל אכזב). באנציקלופדיה המקראית מסיקים ״נראה לומר שאין מגרון שם יישוב אלא ציון טופוגרפי״. על פי זה גם המילה ״גרון״ היא מלשון מים ניגרים, גרון הוא מקום בו חולפים המים בדרכם אל הבטן. על פי חילופי האותיות ג׳ ו-ד׳ כעיצורים לשוניים, מגרון יכול להתחלף ל״דרום״ (״גר״ מתחלף באופן תדיר ל״דר״). כלומר הדרום אינו בהכרח בריכת רם אלא התוואי של נחל חרמון באופן כללי, שזורם בקניון צר ומשופע, ב״מדרון״.