Culture Agent

מנהג הקרבת הקורבנות נולד מתוך נסיון לרצות את האלים על מנת שיקבלו את מה שהם דורשים. לא היה שייך לבחור מה אנחנו רוצים לתת, בהתאם לעודפים שלנו. האלים בחרו מה הם רוצים לקבל, בהתאם לצרכים שלהם. אפשר לדמות את עניין הקרבת הקורבנות לתשלום דמי חסות לעבריינים מהעולם התחתון. לעבריינים לא חשוב אם אתה זה שצריך או לא את הכסף שאתה נותן להם, אלא אם הם שצריכים את הכסף. והם צריכים כסף מסוג דולרים. הם יקבלו דולרים ולא שקלים.

כמובן, מי קובע את דרישתם של האלים אם לא כהני הדת שניזונים מהם? אותם כהני הדת הם אלה שמתווכים בין האל למקריב הקרבן, כך שהקרבת קרבן דומה יותר בקטע הזה לשוחד ולא לדמי חסות. אך עדיין, הדיבור על דמי חסות מתאים בכל זאת לדעתי.

כשמדברים על דת הטכנולוגיה או על טכנוקרטיה כעל עבודת אלילים, מדברים על התאגידים כמי שהגישה לידע מרוכזת בידם, ולכן אם אתה רוצה לגשת לידע אתה חייב לשלם דמי מנוי שהם קורבן לכל דבר. כיום ידע הוא הכל, אתה לא יכול להסתדר בעולם ללא אינטרנט לדוגמה. ולכן דמי הגישה לאינטרנט או לסלולר שאתה משלם לפלאפון ולסלקום הם קורבן.

יש גם אלילים שאתה עובד אותם בלי לשלם להם דבר חומרי, אבל בתמורה לזה אתה מאפשר להם ״להשגיח עליך״, שזה דומה מאוד לחוזה בין אלוהים והמונותאיסט. אלילים שכאלה הם לדוגמה גוגל ופייסבוק, ובמקרה שלהם מי שמקריב להם קורבנות הם עסקים אחרים שרוצים להחשף להעדפות שלך ובאמצעות הידע שהצטבר עליך לקנות את תשומת ליבך.

היחסים האלה הם סוג של חוזה בין אלים שנמצאים נמוך יותר בפנתאון, לבין הממונים עליהם אם אתה מדבר במונחים אנגלולוגיים ומונותאיסטים, בפוליתאיזם זה היה נקרא אלים משניים, או בני-אלים שחיו בסימביוזה או ביחסי תלות עם אלים בכירים יותר.

בסופו של דבר, גוגל ופייסבוק זה הדבר הכי קרוב לראש הפנתאון במובן הזה של גישה לידע כקורבן. בפוליטיקה העכשווית של ההיי-טק מה שקורה זה בערך מלחמה בין אלים, קרב בין תיאמת ומרדוך, סת והורוס וכו׳. בסופו של דבר כשמרדוך יהרוג את תיאמת, וגוגל תביס את פייסבוק או משהו כזה, היא ״תבתר את גופתה ותברא ממנה את השמיים והארץ החדשים״. שזה אומר שהיא תיצור סדר עולמי חדש, שבו היא האל היחיד שיכול לטעון לבכורה. ובסטטוס קוו הזה ייצא לאור העולם החדש.

%

מבחינה פונקציונלית כהני הדת הם לא יותר מגובי חובות בשוק האפור. אם לא דאגת לשלם את החוב, חטאת כלפי השוק האפור. הדבר הזה הוא מה שנקרא מתנות כהונה. אם לא נתת מתנות כהונה חטאת לאלוהים, כי הכרתת את שבט לוי. בזמן הזה כשאין קורבנות אותו הנוהג כלפי תרומות ומעשרות, אם לא הפרשת תרומות ומעשרות חטאת כלפי שמיא, והפוסקים נחלקו אם זהו עבירה על מצווה מדרבנן או דאורייתא. אלה שיאמרו שזה דאורייתא יש להם על מי לסמוך.

באתוס של התורה, הכהנים והלווים לא בחרו להיות גובים בשוק האפור, אלא הוכרחו. הם סוג של קאפו, שוטרים מאונס (בדברי הימים אכן מתוארים בני לוי כשוטרים). בספר במדבר כתוב ״אתה ובניך ובית אביך אתך תשאו את עון המקדש ואתה ובניך אתך תשאו את עון כהנתכם״. הכהונה היא לא פרס, אלא דווקא עוון. כל הטרמינולוגיה של הברית בין ישראל לעם ישראל היא טרמינולוגיה של שבי ופדיה, של הלוואה ופקדון, של כפיה של הר כגיגית וכו׳. אלוהים הוא כאילו דון קורליאונה או באגסי סיגל. אני מניח שזה מסביר למה סרטי מאפיה הפכו כל כך פופולריים בתרבות המערבית.

%

במדעי הדתות נהוג לסבור שבחברה של ציידים לקטים אין תאיזם, כי תאיזם נולד רק בחברות חקלאיות עם חיות וצמחים מבויתים. כלומר ניתן להביא קורבן רק מרכוש. בדתות של ציידים לקטים יש אנימיזם או פטישיזם, יש טוטם והחיבור אליו הוא חיבור מיסטי, אבל אין לטוטם רצון. ולכן לא שייך להקריב לטוטם קורבנות.

את עניין התאגידים כהיררכיה של אלים ניתן להסביר גם כן בצורה כזו. אחת מהדרכים להאבק בתופעת הלוואי של התאגידיות, שכאמור גורמת לתאגידים להיות במעמד של אלים-כופים, היא האנרכיזם לסוגיו. האנרכיזם טוען שהעקרון המעמדי התפתח רק כתוצאה מהקיבוע של הרעיון של רכוש פרטי. הדרך לתקן את החברה היא לוותר על הרעיון של רכוש פרטי וכאן זה מתחלק לכמה: או קולקטיביזם, כמו הקומוניסטים והסינדיקליסטים, או פרימיטיביזם ששואף להתנתק מהגורמים למעמדיות – לטענתם תירבות של הטבע, שימוש בכלכלת כסף וכו׳.

תוצר הלוואי של האנרכיזם הוא אתאיזם, כי התאיזם הוא תולדה של התירבות והרכוש הפרטי. אתאיזם הוא לא הכרח: אנרכיזם נוצרי לדוגמה הוא תאיסטי למהדרין, אך יותר קרוב ברוחו לגנוסיס שגם הוא סוג של אנטי-תאיזם. התאיזם הממוסד נחשב באנרכיזם הנוצרי כתרבות מושחתת, והדרך לתקן את השחיתות הזו היא לעשות דמוקרטיזציה של החוויה הדתית. לפי האנרכיסטים הנוצרים זה מה שביקש ישו לעשות. לא זו אף זו, גם הנצרות של פאולוס היתה בראשיתה לא-היררכית. האורתודוכסיה הנוצרית שבה יש היררכיה לכנסיה (כלומר: בישופים וכד׳) נחשבת במובן הזה פוסט-פאוליאנית. היא זו שסילפה לטענתם את הרוח המקורית של הנצרות.