Culture Agent

בתנ"ך המתכת בעקביות מוזכרת לגנאי חוץ מאם היא קשורה לפולחן ה'. כל מלכי ישראל שהיו להם מרכבות וסוסים גם הם מוזכרים לגנאי. נדמה כאילו הסופר התנ"כי לא רק שמשלים עם העובדה שבני ישראל מפגרים טכנולוגית אחרי אויביהם, אלא זה גם דבר רצוי. לא גזרת גורל, אלא מתת אל. הגויים מגיעים מתרבויות בהן חרשות המתכת נפוצה ומפותחת, וכלי המלחמה היו כרכרות עם גלגלי מתכת וסוסים. אצל בני ישראל הם מכתתים את מזמרותיהם לחניתות שבירות ולוחמים עם כלי עץ ועצם. וזה ברור – הגויים נלחמים בשם אלילי עץ ואבן וגבהות לב, והיהודים נלחמים בברכת ה', כשלמעשה לא הם מנצחים, כי הרי להם נחיתות טכנולוגית. מי שנלחם ומנצח הוא ה', יכול הכל שברצותו מגיש את הנצחון ליהודים על מגש של כסף, וברצותו באין שיתוף פעולה פולחני מצד ישראל, מגיש את ישראל לאויביהם על אותו המגש.

ספר שופטים מדבר על סיסרא בפרט ועל הכנענים יושבי העמק באופן כללי כבעלי רכב ברזל: ״כי לא להוריש את ישבי העמק כי רכב ברזל להם״. שמואל א׳ בפרק י״ג, וכמובן בעוד מקומות רבים טוען שמקור אומנות חרשות המתכת היא אצל הפלישתים: ״וחרש לא ימצא בכל ארץ ישראל כי אמרו פלשתים פן יעשו העברים חרב או חנית״ וכו׳. למעשה בני ישראל היו צריכים להביא תגבורת מבחוץ כשרצו לעבד מתכת, באמצעות בני הקיני שנטען שהם היו חרשי ברזל מצויינים. גם אהליאב בן אחיסמך ידע את האומנות הזאת אך על בני דן ידוע שהיו בקשרי גומלין עם הפלשתים (שמשון) ולדעת יגאל ידין היו גויי-ים בעצמם. יעל אשת חבר הקיני היתה מיודדת עם סיסרא כי הקינים היו קולגות או כי הם למדו את אמנות החרשות משכניהם הכנענים (או שמא, הפלשתים. אדם זרטל טוען שסיסרא היה מהשרדנה, גויי הים).

לסיכום ביניים: 1) יש כאן תמה שעל פיה בני ישראל מחזיקים בטכנולוגיה פרימיטיבית, צרי ישראל מחזיקים בטכנולוגיה עילית. הנצחונות של ישראל על אויביהם מגיעים רק בהתערבות ניסית ואלוהית כי אלוהים יכול הכל.

2) אמנות חרשות המתכת הגיעה ממקור אגאי. תקופת הברזל התחילה בדרום מזרח אירופה מוקדם יותר מאשר התחילה באסיה. ההודו-אירופיים פיתחו תלות ובהתאם הערצה לסוסים ולמרכבות ברזל. כנגד זה היה לתיאולוג התנכ״י אישיו. סביר להניח משום שהפולחן שלהם כלל קורבן אדם, ושהכלכלה שלהם היתה מבוססת על חזירים וסוסים, או שמא האישיו נגד החזירים הוא בשל ההתנגדות לפולחן, התנגדות שאגב היתה משותפת גם לתרבות המיקנית – שניכסה לעצמה מאוצרות התרבות המינואית לאחר שכבשה אותה.

%

רוב החוקרים טענו שמקור השם קיני הוא ב״קנאה״, חרושת מתכת. חיים רבין לעומתם טען שמשמעות השם היא מלשון ״לדעת בבירור״. במצרים ההלניסטית שני הדברים האלה נקשרו יחד בפולחן של הרמס-תחות באמצעות הקורפוס ההרמטי, תערובת של מיסטיקה ואלכימאות. כך גם בתנ״ך, כל המוטיבציה של העיסוק בסוגי כלי הנשק ובעובדה שמקצים את המתכת רק לפולחן ה׳, היא הרמטית. דהיינו, הידע המטאלורגי הוא ידע שעימו השתמש האל כדי לקבוע סדרי עולם. ה׳ הוא הקנא המקורי, שהוא הרי מצד אחד ״כי ה׳ קנא שמו אל קנא הוא״, ומצד שני ״קונה שמים וארץ״. פעולת הקניין היתה הפעולה עימה ברא אלוהים את העולם, ״ה׳ קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז״. וקניה היא גם הדרך להשיג את ה״גנוסיס״: ״ראשית חכמה קנה חכמה ובכל קנינך קנה בינה״, ״אמת קנה ואל תמכור חכמה ובינה ומוסר״. באמצעות מזיגת יציקות מתכת זו לזו הופכים אחת לשניה באמצעות טרנספורמציה/מעבר – כשאותו ההיפוך הוא הדגש בפולחן הדתי, בין אם מדובר בהיפוך הלב ובתשובה, ובין אם מדובר במעבר לרמות תודעה אחרות. דיוניסוס ביוון העתיקה נחשב כאל הטרנספורמציה, כשבפולחנו מסמל היין את האנתאוגן, היין שנכנס ויצא סוד, היין שצומח על אדמת הטרה רוסה רווית המתכות, האדומה כנחושת.

בין הפנתאון הפלשתי, שכידוע לא ממש ידוע עליו הרבה קיים קשר לפנתאון היווני מחד ולפנתאון הכנעני מאידך. מצד אחד יש את הטענה שהפלשתים הם ממקור מינואי, ולכן יסודות של המיתולוגיה היוונית משתקפים בתנ״ך וכנגדם נלחם התאולוג התנ״כי. מצד שני יש את הטענה שהתנ״ך גם ככה נכתב מאוחר, מתוך עמדה כללית כנגד הפגניזם, וכך המעשים המתועבים על ידי התאולוג התנכ״י הולבשו באופן מלאכותי על עממים ידועים כגון הכנעני והפלשתים. כך או כך, הטענה היא שהנראטיב התנ"כי מציב את ישראל כאמונה הנכונה ואת אויביהם כאמונה הלא נכונה, על כל הקישוטים הסיפוריים שיש לישראל ואין לאויבים, או שיש לאויבים ואין לישראל.

על פי הטענה, המיתולוגיה היוונית ספגה לתוכה אלמנטים מינואים (כרתים, מקורם של הפלישתים) שהגיעו במקביל לתרבות המסופוטמית (כלומר, הכנענית) ודרכה שוב לתרבות היוונית. זו הסיבה שיש כל כך הרבה מיתוסים מקבילים בין מערכות האמונות הללו שקשורים למוות וקימה לתחיה, כאשר הרקע למוות הוא שימוש לא נכון בטכנולוגיה, כלומר: אל המלחמה חומד את הכלים שמייצר אל החכמה, ועושה בהם שימוש לא מושכל שבסופו של דבר גורם להרג לא רצוי (הנפגעת היא בדרך כלל האהבה וההרמוניה האנושית). ההרג מתוקן באמצעות קימה לתחיה והסדר מחזורי שבו המת-חי עושה רונדלים בין עולם המתים לעולם החיים. טכנולוגיה היא חרב פיפיות ויש בכוחה לברוא עולמות ולהשמיד אותם, טכנולוגיה היא ה״לוגוס״.

מקור המיתוס הזה, אם לא במצרים העתיקה, הוא בתרבות המינואית, בפולחנה של אלת הנחש שהתגלגלה במיתולוגיה היוונית לדמותה של אתנה. אתנה היא גם אלת המלחמה וגם אלת האמנויות. מאידך, אל האמנויות הכנעני, כושר-וחסס, יצר במיתולוגיה הכנענית כלים שענת, אלת המלחמה, חמדה בשביל הבעל – גם שם יש מיתוס זהה. בעלילת ענת מאוגרית, נאמר על כושר-וחסס: "כפתר כסא תבתה" ("כפתור כסא שבתו"). כך שגם שם מדובר על מקור אומנות המתכת בכרתים (רוב החוקרים סבורים, שכפתיו/כפתאו היה הכינוי המקובל במצרית של ימי השושלת הי"ח לכרתים וקבוצת האיים סביבתו), כלומר יש כאן הודאה שהפלישתים מהתרבות המינואית הם שהביאו את הטכנולוגיה העילית הזו לארץ כנען. וזה עוד בלי קשר לתהפוכות שקרו בכנען בתקופת ההתנחלות, כשערי כנען ירדו מגדולתן. גם לפני כן, הסחר בים התיכון זרם מזרחה והביא איתו מן המערב את הכלים החדשים. ממלכות עצמאיות וחזקות מספיק, ששכנו על חוף הים, יכלו ליהנות מהלוקסוס הזה. ממלכות פנימיות וחלשות, כמו ישראל אם היתה קיימת אז, לא. הם ראו בכלים הללו שנתנו יתרון אדיר בשדה הקרב, דבר מאגי, או לפחות ברכה שניתנה מהאל הלוחם למען האויב.

המיתוס הזה על השימוש הנבון בטכנולוגיה הוא מה שעומד ביסודן של הדתות. במאה העשרים הוא מתגלם בדמות מה שנקרא ״הפילוסופיה של הטכנולוגיה״, כלומר ההשלכות המוסריות של המדע. הנס יונס לדוגמה הוא פילוסוף שהגיע מעיסוק בדתות שקידשו את הדרך הנכונה להשתמש בידע בעת העתיקה (גנוסטיקה), אל עיסוק זהה בעת החדשה. כשהתיאולוג התנ"כי מציין בעקביות את המתכת לגנאי חוץ מאם היא קשורה לפולחן ה', הוא מנסה לטעון שרק לו יש את הפתרון הנכון להשתמש בטכנולוגיה באופן מוסרי.