אחת הטעויות הנפוצות היא שהסיבה לאיסור על אכילת בשר וחלב היא סיבה בריאותית או מוסרית. כך הרמב״ם טוען, כך אפילו לפניו פילון האלכסנדרוני טען. אבל מסתבר שכל העניין הוא בסך הכל כדי להבדיל את היהדות מפולחן עבודת האלילים. בחפירות באוגרית נמצא כתוב,"טבח גדי בחלב אננח (שם נרדף לגדי) בחמאה". אכילה של זבחים היתה טקס פולחני שהיה מכוון למשוך את ברכת הפריון לאדמה, הרעיון היה להקריב את פירות הביכורים של פרי הבטן, לא בהכרח לאכול בשר בחלב אלא להקריב טלאים בעודם יונקים.
בנוגע לזה ניתן להגיד כמה דברים. א. בנוסח השומרוני של התורה כתוב לאחר הציווי על ״לא תבשל גדי בחלב אמו״, ״כי עשה זאת כזבח שכח ועברה היא לאלהי יעקב״, במה שמוכיח לכאורה שהטעם הוא לא עניין של מוסר אלא עבירה הקשורה למנהגי זבח שנחשבים כתועבה בעיני ה׳.
ב. הקראים נהגו לפרש את העניין כך, יורם ארדר בספרו ״דרכים בהלכה הקראית הקדומה״ מביא נסיון של הזרם המרכזי בפרשנות הקראית לסתור פרשנות אחרת, שאביא מיד, וכותב ״לשיטתם אכן מדובר בבעל החיים גדי… רבים הלכו בדרכו הפרשנית של ענן בן דוד ("פשט הקשרי") דהינו מצוות איסור בישול הגדי בחלב אמו קשורה קשר הדוק לביכורי הפרי. על כן הגדי בפסוקים הללו נוגע לבכור הבהמה הטהורה המוקרב לכהן".
הפרשנות שסותרים היא זו של לוי בן יפת, שעל פיה ״גדי״ מלשון ״מגד״, ו״לבשל״ כוונתו ״לתת להבשיל״, כך שכוונת הציווי הוא שיש להגיש את הביכורים במועדם בלבד. פרשנות שכזו תסכים עם הרעיון שחלק מפולחן הפריון הוא לתת את בכורות הפרי. המוטיבציה של היהדות, אם כך, היא לאפשר פולחן ביכורים רק מן הצומח ולא מן החי. בין אם מקבלים את זה ש"גדי" הוא בכור הבהמה, ובין אם לא, הרי שלכל הדעות מקור האיסור הוא בפולחן שכזה.
אך יש מקום להניח שההבדלה שמבקשת התורה לעשות אינה בהכרח בין ביכורי החי וביכורי הצומח, אלא דווקא במקום הפולחן. בעת העתיקה הפולחן היה מקומי, כלומר לכל פוליס היה את האל הפטרון שלה והיו מקריבים בה קורבן אזרחי. נגד זה התורה יוצאת, נגד העניין של להקריב בכל מקום. המקום היחיד שבו יש להקריב קורבן ציבור הוא בבית המקדש, ״במקום אשר יבחר ה׳״.
בדברים פרק י״ב בפסוקים י״ג-י״ד מדברים על אכילת בשר חולין, כלומר בשר שאינו במסגרת זבח. נאמר שאם אכילת הבשר נעשית במסגרת זבח, אסור לעשות אותו ברחבי הערים אלא רק במקום שה׳ יבחר. בפסוק ט״ו אומרים: רוצים לאכול בשר ברחבי העיר? שימו לב שאתם ״לא מבדילים בין טמא לטהור״. המשמעות היא שהבדלה בין טמא לטהור בהקרבת קורבנות היתה פרקטיקה אלילית. אצל היוונים לא יכולת לבצע פולחן בלי שהיית Katharos או Hagnos, כלומר טהור. אם אתם רוצים לאכול בשר, יש להשגיח שזה לא יהיה במסגרת זבח אזרחי לאלילים, ויש להקפיד ששום דבר לא יציית לנוהג הרגיל באותו הזבח האזרחי.
הטענה הדומיננטית המחקר היא שהנוצרים נרדפו באותה התקופה כי הם היו דת חדשה, לא דת ותיקה, שנמנעה מהזבח האזרחי הנ״ל. כלומר, מאחר שליהודים היתה מסורת עממית, הרומאים הרשו להם לא להקריב זבח אזרחי מלבד בירושלים, אך אצל הנוצרים לא היתה מסורת כזו שהרי רובם היו ערלים. אנו רואים את מקור הציווי הזה, שמגיע מהאיסור ״לא תבשל גדי בחלב אימו״.
יש לציין כי פעם אנשים לא היו אוכלים בשר סתם. ידם לא היתה לרוב משגת, או שהם גם ככה לא הוסמכו להיות ״טבחים״. אנשים היו אוכלים בשר רק במעמד הקרבת קורבנות, כששוחטים מקצועיים היו מחלקים להם את המנות, וכל כלכלת הבשר שלהם היתה מבוססת על שאריות שהתקבלו מן הפולחן הדתי.
גם בעניין זה יש מקבילה לדבר הזה מן הנצרות. באגרת הראשונה של פאולוס אל הקורינתיים פרק ח׳, פאולוס פסק בצורה שדי קרובה לרוח הפרושית שבשל ״מראית עין״ אין לאכול בשר שנזבח לאלילים. טענתו היא שלמרות שאין בקורבנות האלה ממש, כי הרי האלילים אינם קיימים, אנשים יכולים להשתכנע שהם אכן קיימים וזה יחטיא אותם. מראית עין היא גם התירוץ של היהודים לא להתיר בשר שאינו בשר בהמה בחלב, ולא להתיר בשר בהמה בחלב שאינו חלב מן החי.
אך עדיין אין לפסול את הטענה שהאיסור של ״לא תבשל גדי״ באה להבדיל בין ביכורי צומח לבין ביכורי חי. היהדות לא היתה פרו-קרניבורית באופן כללי, אכילת הבשר הותרה רק לאחר המבול והדבר נחשב קלקול שעשוי להיות מתוקן לקראת הגאולה. הבשר הותר רק במסגרת פולחן ה׳, ובשר חולין ככלל היה מגונה. דברים י״ב בא לדון בעניין אכילת בשר בלית ברירה. האידאל היה להיות צמחוני. ואכן אנו רואים את האלכסאים ולפניהם האיסיים, ששללו את קורבנות הדם, שלא אכלו בשר מטעם זה: אכילת הבשר היתה מותרת רק במסגרת הפולחן בבית המקדש, אך מרגע שעל הפולחן השתלטו גורמים עוינים אכילת בשר אסורה גם במסגרת אותו הפולחן, ובאין בשר בכלל אין ברירה אלא להיות צמחוני בלבד.
אמנם האידאל הצמחוני הגיע מהכתות הפיתגוראיות שהיו באופן כללי נגד קרבנות דם אך חשוב לציין שבניגוד לנהוג לסבור, שטעמם היה מוסרי, חשוב להבין שהטעם שלהם היה דתי גרידא: הקרבת קורבנות מן החי מנציח תקופה של עוני, שבה האדמה לא מניבה די צורכו של האדם, בזמן המתוקן היה די מזון לכל, בזמן המקולקל ״הקדמונים אכלו מתוך הכרח״ – זה היה גם טיעונו של פלוטרכוס ב״על אכילת בשר״. גם טיעון גלגול הנשמות דתי בעיקרו ואינו מוסרי. לא משנה לי, כך הוא טוען, אילו הייתי פוגע בחיה חסרת תודעה שלא יודעת מהם חיים ולא יודעת מהו מוות. מה שחשוב לי כשאני אוכל אותה הוא שאני פוגע בנשמת האדם שהתגלגלה בחיה. איסור הרצח הוא לא בהכרח בגלל סולידריות אנושית, אלא כי זו פגיעה ביציר האלים. שוב, לא עניין של מוסר אלא עניין של מחויבות דתית.
במסכת בבא בתרא נאמר: ״כשחרב הבית בשניה רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין… אמרו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח ועכשיו בטל? נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח ועכשיו בטל?״. מדובר באותו הטעם שבו נקטו הכתות שנמנעו מאכילת הבשר. יוספוןס מעיד שהאיסיים לא אכלו בשר ולא שתו יין. נכון, אמנם לא נפסק להלכה כך, אך לא הכוונה שאין זיקה דווקא בין הבשר והיין לפולחן הדתי.
ולראיה: "רבי יהודה בן בתירא אומר: בזמן שבית המקדש קיים – אין שמחה אלא בבשר, ועכשיו שאין בית המקדש קיים – אין שמחה אלא ביין". מדובר כאן בהקצאת הבשר והיין לפולחן הדתי. בזמן שבית המקדש היה קיים, עודדו לצרוך בשר בזמן הקורבן, ובמעמד אחר אכילת הבשר מגונה. לאחר שחרב: מעודדים לשתות יין רק בזמן סעודת החג, ובשאר הסעודות שתיית היין מגונה כי היא מובילה להוללות.
ביהדות יש לבשר ויין מעמד מיוחד, מפני שהם מרכיבים את הסעודה הראשונה והאחרונה, כלומר את הסעודה של אדם הראשון בבריאת העולם לפני החטא הקדמון, והסעודה של הצדיקים לעתיד לבוא בגאולה. מה שבאים לומר הוא שבשר ויין אוכלים בנקודות הזמן שנמצאות ב״זמן המתוקן״. הזמן המתוקן הזה הוא רק במסגרת הפולחן של ה׳, מה שנקרא בתיאולוגיה ״אקסיס מונדי״, החלל המקודש. לכן המקומות בהלכה שבהם בשר ויין רצויים הם רק במה שבתוך אותה מסגרת של זמן מקודש – שבת, מקראי קודש, סעודות מצווה וכו׳. מה שמחוץ אליהן, כאמור, הוא מגונה.
באשר להיבט המאגי של השחיטה שהופך את הטאבו על אכילת בשר למותר בתוך אותו חלל מקודש, כתבתי לעיל. טענה זו מחזקת את עניין ״לא תבשל גדי בחלב אמו״, שכוונתו היא ״אל תאכלו בשר באופן כללי חוץ מחיות מאוד מסויימות כמו צבי ואייל, שאותם תאכלו רק כי אתם לא מסוגלים שלא. ואם אתם כבר אוכלים את הבשר הזה, לפחות תעשו את זה במסגרת המותר, כלומר התחמקות מכוונת מדמיון לפולחן אזרחי.
בשולי הדברים ניתן לציין טיעון נוסף בעד הקביעה שהציווי נוגע לקורבנות: כשקין והבל הביאו את קורבנותיהם, קין הביא מביכורי האדמה והבל הביא מבכורות צאנו ו"חלביהן" שזה בדיוק אותו הדבר כמו בפסוק "ראשית ביכורי אדמתך תביא אל בית ה' אלוהיך, לא תבשל גדי בחלב אמו". ברור כמובן שאצל הבל זה chelev ובציווי זה chalav. אבל זה לא אומר כלום, שכן גזרה שווה בין המקומות מראה שבשני המקרים מדובר בקרבנות כהונה.
מאחר שחלב ושומן הם היינו הך, ובכתבי אוגרית מדובר על טבח גדי בחמאה (חמאה = שומן), הרי שכשמדברים על חלב בכתבי אוגרית וכנראה שגם בתורה כלל לא מדברים על milk, אלא על suet. כאילו באו לומר ששומן טלה, בדגש על כבש צעיר, הוא גורמה. כלומר ״לא תבשל גדי בחלב אמו״, הכוונה ״אל תאכל חלב״, שהרי ״כי כל חלב וכל דם לא תאכלו״, ובדברים י״ב גם ככה מדגישים שאסור לאכול את הדם כשאוכלים בשר חולין.
בשירת האזינו נאמר ״חמאת בקר וחלב צאן עם חלב כרים ואילים בני בשן ועתודים עם חלב כליות חטה ודם ענב תשתה חמר״ ועל פי ההקשר ניתן להבין שהאוכל המובחר שקיבלו בני ישראל, ״תנובות שדי״ היה בשר גורמה, בירה ויין – שאלה כאמור המרכיבים של הסעודה האלוהית. במובן זה, שוב, חמאה וחלב (suet), ספציפית של עתודים, הוא שופרא דשופרא.
Culture Agent 
להשאיר תגובה