אין שום הוכחות חוץ מקראיות לקיומו של עם בשם עמלק, ובטח לא להשמדתו. ובטח לא לצאצאים שנותרו משארית הפליטה וחיים עד היום כך שכל הרשעים בכל הדורות מיוחסים אליהם. המן מן הסתם לא היה עמלקי, כי לא היה עמלק. וגם אגג לא היה קיים. אז מיהו עמלק?
נתחיל בסברה: עמלק שכתוב בתנ״ך כאילו הוא היה עם אמיתי, לא חייב להיות עם אמיתי. עמלק הוא ארכיטיפ. עמלק הוא כינוי גנרי לאותם המקומות שבהם עם כלשהוא הציק לעם ישראל. כמו הפידאיון של שנות החמישים. המלחמה בעמלק היתה כמו פעולת קיביה.
ותשאל השאלה: למה להמציא עם כזה עם שם כזה? שם שלא נשמע ממוצא שמי, ומזכיר יותר מוצא חיתי. ובכן, לאורך הדורות היו לא מעט נסיונות לפרש את השם הזה באמצעות נוטריקון (״עמל קסם ומרי״ ״עם לק״ וכו׳ וכו׳). כדי להתלות בהסבר זה צריך להבין כמה עתיק רעיון הנוטריקון בשביל לתארך את התקופה שבה ״הומצא״ עמלק. אבל מאחר שגם ככה נדמה שהתנ״ך שוכתב במאה השניה לפנה״ס, ניתן להניח שכפי שהוכנסו בו דרש סוד, הוכנס בו גם רמז. רמז יכול להיות גימטריה או צופן אתב״ש, השפעות הלניסטיות, ולכן אין סיבה שלא נוטריקון. הנושא דורש עיון ואין ביכולתי לעשות אותו כעת, מלבד להזכיר את עובדת המצאות הנוטריקון כבר בימי המשנה.
בכל מקרה, אני לא אוהב נוטריקונים. ועדיין, כמה שאני לא אוהב נוטריקונים אני נוטה להאמין שהשם הזה הוא שיבוש בכוונה של אויב מציאותי אחר של ישראל. תישאל השאלה מי ולמה. לגבי מי, אני נוטה להאמין שיש קשר בין עמון ומלכום לעמלק.
הקללות של בלעם בבמדבר כ״ד רומזות לכך שאשור החריב את כל הישויות המדיניות שבעבר הירדן כפי שקרה באמת במסעות הדיכוי של תגלת פלאסר וסנחריב. הדבר הזה חשוב מפני שלפי מסכת ברכות המסע הזה גרם לכך שהאיסורים לגייר אנשים מעממי הסביבה בטל כתוצאה מכך, ״כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות". בלעם מנבא שאשור יחריב את מואב, עמלק והקיני, ורק שבט אחד מישראל יצליח לשרוד (יהודה, מן הסתם). השאלה היא לאיפה נעלם מהתיאור הזה עמון, והתשובה היא שבלעם מבלבל בין עמון לעמלק.
רמז לכך הוא שגם התורה מבלבלת ביניהם, האיסור בדברים לגייר אנשים מעממי הסביבה מדבר מפורשות רק על מואב ועמון ולא על עמלק. כמו כן בראשית י״ד מתאר את ההרס שעשו מלכי הצפון (שם כולל לאשור ובבל) ומתאר הרס שעשו ב״שדה העמלקי״, שנמצא משום מה בעבר הירדן.
הרפרנס לעמלקי הוא חלק מהקבלה כוללת בין מלחמת המלכים לקללות בלעם. בשני המקרים מדובר כאמור באשורים שמחריבים את עבר הירדן ובשני המקרים מדובר בעבדי ה׳ ששורדים את החורבן ופודים את השבויים. אצל בלעם מדובר בקיני שייפדו על ידי שבט יהודה, בעוד ששאר עממי עבר הירדן יוגלו (ובהם עשרת השבטים). במלחמת המלכים מדובר באברהם אבינו שפודה את לוט.
נשים לב, לוט הוא אביהם של עמון ומואב, והפדיון הזה שנעשה אינו אלא המרה של פולחן אלילי בפולחן מונותאיסטי שנעשה לאלוהי עמון ומואב כפי שנראה מיד. באותו האופן הקיני יושבים בקרב עמלק ונחשבים כארכיטיפ החיובי המקביל לעמלק השלילי, כאילו שהפדיון של הקיני הוא אותה המרה של הארכיטיפ הזה מן השלילי לחיובי.
ספר שופטים מציין במלחמתו של אהוד בן גרא נגד מדין, שאל המדיינים נלוו גם ״עמון ועמלק״. וזו לא הפעם היחידה שעמון נצמד לעמלק בספר שופטים. פרק י׳ מספר שה׳ מכר את ישראל ״ביד פלשתים וביד בני עמון״ ויש הקבלה בפסוקים י״א-י״ב בין ״האמורי פלשתים ועמון״ לבין ״צידונים עמלק ומעון״.
מה שאני מבין מכאן הוא שהבלבול המכוון הזה בא להסביר שעמלק אינו אלא שם כולל לכל מי שהצר לישראל במשך הדורות. אותו הצר התמידי הוא עמלק בשמותיו השונים, והמפתיע הוא שעמלק לא חייב להיות זה שעושה את ההצקה הזאת באופן פיזי, ספר שופטים הרי מדבר על חטאי ישראל כעבודת אלילים, ההצקה של עמלק לישראל היא השידול שלו לקיים את פולחן ה׳ בצורה המעוותת, האלילית, בעוד שכותב ספר שופטים הדויטרונומיסט בא לומר שיש דרך אחרת וטהורה יותר לעבוד את ה׳, נטולה את המאפיינים השנואים שהם מנת חלקם של עממי הסביבה.
פסוק ט״ז באותו הפרק מדבר על ״ותקצר נפשו מעמל ישראל״. אחד מהנוטריקונים המפורסמים על עמלק הוא ״עמל קסם ומרי ואון ותרפים״, פראפרזה על הפסוק בספר שמואל א׳ ט״ו ורפרנס בעצמו לקללת בלעם ״לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל״. אלה באים לרמוז לנו שאותם מאפיינים שנואים הם המשותף לכל הפולחנים של עמי הסביבה: קרבן אדם וכישוף. משופטים י׳ ניתן להבין שעמלק הוא שם קיבוצי ל״אמורי, פלישתים ועמון״. כולם עסקו בכך.
הבעיה, אם כך, של הסופר המקראי עם עממי הסביבה היא התיעוב שלו ל״דרכי האמורי״. הקשר של עמלק לכאן עשוי להיות במדרש שמצטט רש״י ועל פיו שאול חס על הבהמות של עמלק כי לא ידע שעמלק הפכו עצמם בכשפים לבהמות. לכן היה צריך להשמיד שאול גם את הבהמות במלחמה נגד עמלק, אך לא עשה כן.
האמורי בהקשר הרחב יותר הוא העמים היושבים ממערב לפרת בכל המרחב הלבנטיני. בהקשר התנ״כי מדובר ביושבי שני עברי הירדן. סיחון ועוג היו ״מלכי האמורי״, עוג עצמו היה מ״יתר הרפאים״, עם מיתי של ענקים שהושמד במלחמת המלכים ואת מקומם ירשו לפי הכתוב בדברים עמון ומואב. לפי המחקר מקור שמם של האמורים הוא מאלוהות בשם Amm, מילה שמשמעה בניבים הדרומיים מקבילה למילה אב. ״אב״ הוא כינוי תאופורי מובהק, ומתאר את אבי האלים – אל. על כן, סביר שמקור שמם של העמונים הוא על שם אלוהות זו, ושכל עמי הסביבה ״הכנענים״ חלקו את אותו הפולחן פחות או יותר. פולחן אל ובנו-יורשו בעל.
המדרשים מסכימים ששמם של עמון ומואב שניהם מוסבים על כך שבנות לוט הצהירו שבניהם ממזרים ומקור שמם ב״אב״. ניתן לקשר גם את מקור השם מואב לצורה כלשהיא של אלוהות זו. והסיבה שאנו רוצים לקשור את האלוהות הזו למקור שמם של שלושת העמים הללו, היא כדי להקיש כאמור בין פולחנם הזהה: קורבן אדם.
על הצידונים ידוע ממקורות רומאיים שהקריבו אדם בקרתגו. הפלשתים הקריבו אדם אם אכן הם היו פליטים מהתרבות המינואית בכרתים, ובמלחמות בספר שמואל הם מתכנסים במקום שנקרא ״עמק רפאים״, מה גם שגלית ואחיו נחשבו כ״בני הרפה״, שהיו גם הם חלק מהענקים שנותרו מן הרפאים. גם על מלך מואב מסופר שהקריב את בנו לכמוש (מלכים ב׳ ג׳ כ״ז). ההעברה באש והקרבת האדם, הלא הם פולחן המולך, היו הצורה הנפוצה לעבוד את האליל הזה Amm / עם, ואכן הספרא מכליל את ״מעביר בנו ובתו באש״ כחלק מדרכי האמורי.
דבר נוסף שמציין הספרא כ״דרכי האמורי״ הוא ״חובר חבר״. חלק מהפולחן לפני המלחמה היה לא רק להקריב קורבן אדם כדי לשנות את גורל העם, אלא גם לנחש ולקבל סימנים כלשהם שיסייעו למצביאים לקבל החלטות צבאיות. אנו רואים את הניחוש הזה באורים ובתומים, או בנדרים שנדרו יפתח ולהבדיל יעבץ בספר דברי הימים. אם תעשה לי x, אעשה לך y. גם יעקב אבינו עשה את התנאי הזה לאלוהים בצאתו לארם. בלעם היה כזה, בלק הביא אותו דווקא כי הוא כזה. שאול לפני המלחמה עם הפלשתים ביקש לנחש באמצעות בעלת האוב.
הטלת הגורלות שהיתה נפוצה במזרח של אז היתה מגונה כסוג של כשפים, והרצון של הישראלים להתבדל מהפולחן הזה נרמז בקללת בלעם: ״לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל״, שבתקבולת אליו נאמר ״כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל״. משמע ״און״ ו״עמל״ זה ניחוש בתרפים – אלה הרי בדיוק חטאי עמלק לפי שמואל.
הושע אומר ״אם זנה אתה ישראל אל יאשם יהודה ואל תבאו הגלגל ואל תעלו בית און״. בית און הוא הגבול בין בנימין ליהודה, שנמצא ב״מדבר בית און״, שם של מדבר יהודה (שבו חיו הרי ה״מעונים״).
בנימין עצמו נקרא ״בן אוני״ מלשון ״און״, בנו בכורו נקרא "בלע" ובנו הצעיר נקרא "רפא״, שהם שמות דומים ל״רפאים״ ו״בעל״, אני משער שהאיזור הזה של ״בית און״ היה איזור בו היה פולחן כמו שתואר, שהיה מתרחש בדרך כלל בבקעות – בקעת און, ולהבדיל גי בן הנום או לחלופין עמק השדים, כיכר הירדן וכו׳. כולם כנראה תיאור לאותו המקום בבקעה הצרה שמקיפה את הירדן באיזור יריחו, ״בלע היא צוער״, מקום שנקשר ישירות אל לוט ובנותיו ואל מלחמת המלכים. לא ברור מהו המקום, אך יש מקום סביר להניח שמדובר באיזור של ״קאסר אל יהוד״, ״מעברות הירדן״.
ניתן לראות ב״בית און״ שהוא הגבול בין בנימין ליהודה שיקוף של מאבק המלוכה בין דוד מיהודה לבין שאול מבנימין. שאול איבד את המלוכה כי לא השמיד את עמלק כראוי, בטח לא כפי שדוד עשה. ודוד עשה את זה בדיוק בזמן שנמנע מלהשתתף במלחמה נגד הפלשתים, מלחמה בה נהרג שאול לאחר שביקש לנחש באמצעות בעלת האוב, ושמואל בישר לו שימות וסגר בכך את המעגל שנפתח באותה המלחמה הכושלת נגד עמלק.
האנציקלופדיה המקראית טוענת ש״בית און״ הוא שם גנאי לבית אל – סביר להניח שמעבר המלוכה משאול לדוד, מבנימין ליהודה, הוא אותו ״מעבר״ מנחלת יהודה לבנימין שמסמל את ההמרה של ״בית און״ ל״בית אל״. המקום הזה הוא מקום פולחן שלפני המהפכה המונותאיסטית שימש במקום סגידה לאלים הכנענים.
בית אל היה הרי אותו המקום בו יעקב נדר את הנדר המדובר שנעשה בעקבות משהו הדומה לניחוש. שם הוא גם בנה מזבח לאלוהים שמכנה עצמו ממש בסמוך ״אל בית אל״.
העובדה שבית אל מסמל את גבול נחלת בנימין משתקפת גם במקום השני בו מתואר בספר שופטים שהיה מקום בשם בית אל: על גבול נחלת אפרים. ספר שופטים אומר במפורש על אפרים, ״שרשם בעמלק״. יוצא מכך שעמלק הוא הביטוי האלילי של פולחן ״עם״ הידוע בשמו ״און״ או ״מלכום״. השמות הללו היו מקבילים לשם הישראלי ״אל בית אל״, או פשוט ״אלוהים״, וכולם מהווםי בעצם אלוהות אחת שהיתה האלוהות הנערצת בכל ארץ כנען, רק בהבדל קטן בין שני סוגי הפולחנים: האלילי והמונותאיסטי.
Culture Agent 
להשאיר תגובה