Culture Agent

מסתמן שהתיאורים של נבואות בתנ"ך אינם אלא דיווחים על שימוש בצמח הדודא הרפואי (Mandragora officinarum, באנגלית Mandrake), מתוקף היותו צמח מרפא פולחני ביהדות הקדומה. מאחר שבימי קדם הוא היה בשימוש נפוץ לצרכי טשטוש או הרדמה ברפואה, התיאור של זכריה (ד' א') "וישב המלאך הדובר בי ויעירני כאשר יעור האיש משנתו" נשמע מובן, ומציית לתופעות הפיזיולוגיות המאפיינות מנת יתר של אטרופין הנמצא בדודא, וביתר שאת בקרובת משפחתו, הדטורה.

ההרעלה הזאת מתאפיינת באובדן קשר עם המציאות, כלומר דליריום, בפרכוסים, באישונים מורחבים, ראייה מטושטשת, רגישות לאור, חרדה או פסיכוזה קשה. כמו כן, דווח על התפרצויות סכיזופרניות, שמיעת קולות. או בקיצור תיאור מקביל לחלוטין לדברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה:

"וכולן כשמתנבאין, אבריהן מזדעזעין וכוח הגוף כושל, ועשתונותיהם מיטרפות ותישאר הדעה פנויה להבין מה שתראה: כמו שנאמר באברהם, "והנה אימה חשיכה גדולה, נופלת עליו" (בראשית טו,יב); וכמו שנאמר בדניאל, "והודי, נהפך עליי למשחית, ולא עצרתי, כוח" (דניאל י,ח)"

רמב"ם, הלכות יסודי התורה ז' ב'

למרות שמצד שני הדברים האלה מתאימים גם להתקפים של מחלת הנפילה. מאחר שמקומם של הדודאים חוזר בכל כך הרבה מקומות בתנ"ך ובמדרשים אין לי אלא לטעון שהדיבורים על אפילפסיה מניחים שרק אנשים חולים יכולים להתנבא ולא סתם אנשים מהישוב, או בקיצור "כל אחד יכול להיות נביא".

%

הדודא שימש כאמור גם כצמח מרפא. למרות שמהעדויות שיש בתנ"ך לא ברור אם השימוש הרפואי שלו הוא אכן רפואי או גם סוג של פולחני. אחרי הכל מי שממליץ על זה הוא נביא בעצמו, ומי שמשתמש בו הוא מלך ובחזקת משיח, שהמדרשים תולים בו יכולות רוחניות בלתי נדלות. המדובר הוא בחזקיהו. ישעיהו ממליץ לו לרפא את השחין שלו באמצעות שימוש ב"דבלת תאנים", "ויאמר ישעיהו קחו דבלת תאנים ויקחו וישימו על־השחין ויחי" (מלכים ב' כ' ז'). מהי "דבלת תאנים"?

לפי מה שכתוב בשמואל ב׳ ט״ז תאנה היא הפרי ״קיץ״. ירמיהו כ״ד קורא לדודאים, ״דודאי תאנים״. ומן הסתם הנבואה הזאת מקבילה גם לנבואתו של עמוס על "כלוב הקיץ". בישעיהו כ״ח, בכל מקרה, מדובר על כך שהיו אנשים שלא טרחו עד שתאנת ה"קיץ" תבשיל דיה ואכלו אותה כשהיא עדיין לא בשלה, ולכן הורעלו והקיאו. כך גם אופן השימוש בדודאים, מחייב לקט מומחה מספיק שיידע את התזמון המדויק (וגם האופן) שצריך לקטוף את הפרי ולהכין אותו לאכילה, אחרת הוא הופך להיות סם מוות.

והיתה ציצת נבל צבי תפארתו אשר על ראש גיא שמנים כבכורה בטרם קיץ אשר יראה הראה אותה בעודה בכפו יבלענה… וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו כהן ונביא שגו בשכר נבלעו מן היין תעו מן השכר שגו בראה פקו פליליה, כי כל שלחנות מלאו קיא צאה בלי מקום

ישעיהו כ"ח

אחת מהדרכים להתגבר על הטבע הזה של הדודא היתה לצרוך אותו בצורה של שורש מיובש, וזה כנראה מה שנקרא בתנ״ך ״דבלה״. הדבלה מופיעה לרוב בתנ"ך בסמוך לצימוקים, כפרי מיובש הנקרא "קיץ". הפרי נקרא כך מן הסתם בגלל שמוצאים אותו בקיץ, ואכן אנו רואים שראובן מצא את הדודאים "בימי קציר חיטים".

הפרי נאסף, לא נקטף מן העץ. הוא בא בחפיפה אחת בדרך כלל עם הענבים ("כי הייתי כאספי קיץ, כעללות בציר", מיכה ז' א'), מפני שגם הוא פרי ענבה, דהיינו בעל בשר לח ועסיסי, מכיל יותר מזרע אחד ובעל ציפה גמישה ודקה. וגם הוא, כמו הענבים, מבשיל בקיץ.

קיץ כמובן לא חייב להיות דודאים באופן חד משמעי וזה שאנו מזהים את הדודאים עם התאנה והדבלים שלא כתאנים מיובשות לא מחייב שלא כינו כך גם תאנים מיובשות. "קיץ" הוא שם כולל לפרי שמבשיל בקיץ ונצרך בו. גם תאנה נצרכת בו. אך כפי שקיץ הוא שם כללי, למינים רבים של פירות, כך גם "תפוח" ו"תאנה" הם שמות כלליים, לפירות בעלי טעם מתוק או ריח מתוק.

בצוואת יששכר לדוגמא, יששכר מתאר מפורשות את הדודאים שהביא ראובן מהשדה כתפוחים. גם שיר השירים מתייחס אל הדודאים כתפוחים בעלי ריח משכר. שמם באיטלקית, גרמנית וצרפתית גם מרמז על האסוציאציה לתפוח. תפוח אינו בהכרח המין שאנו מכירים, שצומח על העץ. תפוח הוא פרי בצורה של תפוח, בעל ריח וטעם מתוקים, ואנו רואים הרבה סולניים לדוגמה שמכונים תפוחים, או ענבים.

כך גם במקרה של התאנים, כשמדובר על פירות שנתברכה בהם הארץ, כנראה שלא מתכוונים לפרי התאנה עצמו אלא לפרי אחר שנראה כמוהו, טעמו ומאפייניו כמוהו אך זיהויו הבוטני שונה. קדמונינו לא היו בוטניקאים, פחות היה חשוב להם מה הם צורכים, יותר היה חשוב להם שזה טעים, בריא, מזין וכשניתן אז גם בעל סגולות רפואיות או נפשיות.

הדודאים כנראה לא בויתו. אם היו מבויתים, היינו מוצאים אותם גם היום מבויתים. כמובן שסולניים אחרים בויתו, אבל על פי שיר השירים ז', צריכת הדודאים בכלל לא היתה בחצרות אלא דווקא בשדות, כלומר בבר. ביחד עם ענבים, שיכולים להיות ענבי בר או סתם סולניים, שהרי הסולניים מכונים כאמור לרוב בשמות שונים, גם ענבים, כמו לדוגמה "ענבי שועל". וגם ביחד עם רימונים, מה שמחזק את ההנחה שגם הרימון היה פרי שכונה על שם מראהו, והרימונים של התנ"ך הם לא בהכרח פרי הרימון שאנו מכירים אלא פרי שנראה כמו רימון (ופעמון), כמו לדוגמה השכרון הזהוב (henbane).

לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים. נשכימה לכרמים נראה אם פרחה הגפן פתח הסמדר הנצו הרמונים שם אתן את דדי לך. הדודאים נתנו ריח ועל פתחינו כל מגדים חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך

שיר השירים ז' י"ב-י"ד

כדי לחזק את הטענה יש לשים לב שיוסף בן מתתיהו כותב על המצנפת של הכהן הגדול, שהיו עליה עיטורים של שכרון זהוב:

הכובע היה עשוי בשבילו מלכתחילה דומה לזה של הכוהנים כולם, ועליו היה תפור אחר מרוקם תכלת, ונזר זהב עשוי שלושה נדבכים עטרהו. עליו פרח גביע זהב המזכיר את הצמח הקרוי אצלנו שכרונא, אבל אלה מהיוונים הבקיאים לאסוף שורשים מכנים אותו שיכרון…והנה מבין ענפי מעלה הצמח מהודק לגבעול וקליפה מקיפה אותו הנופלת מעצמה כשהוא מתחיל להתפתח לפרי … דומה לכדור חתוך לשניים… אחר כך הוא הולך וצר בהתכווצו… ודומה לפטמת רימון

קדמוניות היהודים, ג' ז' ו'

%

כאמור, ישעיהו כ"ח מדבר על ״סט וסטינג״ לא נכונים, שגרמו לטריפים רעים. שלא כמוהו, הבארמן המומחה שיודע להכין את הקוקטיל המושלם. הפרק כולו מדבר על התנסויות פסיכדליות, כשכל זב חוטם חושב שהוא מומחה מספיק ולכן נוטל את הסמים, מבלי לדעת את הכמויות המדויקות. היחיד שיודע הוא ישעיהו עצמו שקיבל את המתכון המדוד מאלוהים בעצמו.

האופן בו מכינים את הסם, את פרי ה"קיץ", הוא קיצוץ מדויק – "צו לצו קו לקו, זעיר שם זעיר שם". אלא שזבי החוטם, שביחד עם החיתוך עצמו גם משתמשים בכל המניירות האחרות של הנביאים, כדי לדמות לעצמם פוזה של מומחים, כושלים. זו גם המשמעות של "פקו פליליה" – לפלל הוא להתפלל, המלמולים והלחשים שהוגים רופאי האליל בזמן שהם מכינים את המרקחה. לחלופין, המלמולים שהנכנסים לטראנס ממלמלים.

לפי ההקשר, "שגו בשכר נבלעו מן היין תעו מן השכר שגו בראה פקו פליליה" – מורה כי אותם השרלטנים קיבלו טריפ רע, הזו סיוטים. מדובר על חזיונות והזיות בדיוק כפי שגרמו היין והשכר, אלא שבעוד האפקט של הגפן חיובי, האפקט שהם חוו היה גרוע, מן הסתם כי הם לקטים לא מיומנים, בניגוד לישעיהו עצמו המוזג המומחה. ״פקו״ מלשון "פיק הברכיים", שיתוק זמני או פרכוסים, בדיוק כפי שמתאר דניאל. בספר שמואל השורש מוזכר בכפיפה אחת עם ״מכשול״, "ולא תהיה לך זאת לפוקה ולמכשול לב".

המילה ״קו״, שאלוהים מבטיח לתת בתמורה, "ושמתי משפט לקו וצדקה למשקל", מוסבת על הדרך השגויה שבה הכינו לטענת ישעיהו את הסם לצריכה, ״קו לקו״. הדרך השגויה גרמה להם לרשת שאול, ומה שישעיהו אומר הוא שאלוהים ילמד אותם איך להכין את זה. הוא משתמש בדימוי של האבן, כי אבן שימשה לשני דברים, גם להיות אבן צדק על מאזני הצדק ("משפט"), וגם להיות אבן שעימה דשים את העלים ורוקחים מהם את המשקה.

כשמדברים על מאזני צדק מדברים בעיקר על משקלות שאיתם היו מוכרים בשוק, והמוכרים בדרך כלל היו מרמים וגובים הרבה יותר מאשר המשקל עצמו (ויקרא י״ט ל״ו, דברים כ״ה י״ג ט״ו). כך שמה שאלוהים ילמד הוא לא רק איך להכין את הסם במדד הנכון, אלא כמובן, כפי שהפרשנות הרגילה טוענת, וכפי שישעיהו בעצמו טוען בפרק י"א, תפקידו של מי שיעביר את הידע הפסיכדלי האלוהי הנ"ל, הלא הוא המשיח, הוא להנחיל צדק, "והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו".

אך כאמור, בראש ובראשונה, האבן היא אותה האבן שעמה דשים את העלים (כמו הטבק המיובש לגלגול). בפסחים פ״ז דורשים את שמה של אשתו של הושע ״גומר בת דבליים״ ״שהכל דשים בה כדבלה״. את הפירות הללו היו דשים עם אבן חדה, צור. או יותר נכון משתמשים בכלי בשם מורג עץ, שבצידו התחתון נעוצים להבים שעשויים מאבן צור. כנראה כדי להפריד את הגרעינים מהבשר של הפרי. או כדי לצרוך את הגרעינים עצמם, או כדי לצרוך את הפרי מבלי לצרוך את הגרעינים. ראוי לציין שבמשפחת הסולניים ובעיקר בדודא, הגרעינים הם אלה שנחשבים רעילים במיוחד.

המילה ״צור״ חוזרת בשירת האזינו המוני פעמים: ״ויטש אלוה עשהו וינבל צור ישעתו״, ״צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך״ ובעיקר ״כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים״. המילה ״פלילים״ היא רפרנס לישעיהו דלעיל. פלילים זה מלמולים של אדם שנמצא במצב הזייתי – זה מה שקורה למי שמתנבא באופן כללי, ומי שמתנבא לשקר בסופו של דבר מקיא את נשמתו או מת. שירת האזינו מדברת על צמח בשם סולנום, שהפירות שלו דומים לענבים והטעם שלהם מר. מה שקורה למי שקיבל הרעלת סולנין הוא מה שתואר לעיל, או מה שמתואר בישעיהו, ״כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום״. בשירת האזינו כתוב ״כי מגפן סדם גפנם ומשדמת עמרה ענבמו ענבי רוש אשכלת מררת למו״. רוש הוא כינוי לצמח רעיל שטעמו מר. הסולנין טעמו מר, ופירות צעירים ובוסריים עשירים בסולנין. ככל שהצמח מבשיל יותר כך מינון הסולנין פוחת בו, ועל כן כדי לצרוך את הצמחים האלה למטרות שינוי תודעה יש לבחור את הזמן המתאים ביותר עם המינון המדויק. הידע הזה הוא של לקטים מומחים, וקל מאוד לטעות בו. מה ששירת האזינו אומרת הוא גם מה שישעיהו כאמור אומר, רק לברמן המומחה שקיבל את המתכון המדוד מאלוהים עצמו יש את היכולת לרקוח קוקטיל ״פורה״. וזה שכתוב ״הלא הוא כמס עמדי חתם באוצרתי״.

הנביאים ערכו טקסים כאלה שבהם רקחו ענבות סולניים למין סלט, או מחית, בתוך קדרה, שאותה היו מנגבים עם לחם או מלקקים עם האצבע או עם מקל. טקס שכזה מתואר במלכים ד׳ פרק ד׳, ומה שמתואר שם הוא טקס כושל: "ויצא אחד אל השדה ללקט אורות וימצא גפן שדה וילקט ממנו פקעת שדה מלא בגדו ויבא ויפלח אל סיר הנזיד כי לא ידעו. ויצקו לאנשים לאכול ויהי כאכלם מהנזיד והמה צעקו ויאמרו 'מוות בסיר, איש האלהים' ולא יכלו לאכל. ויאמר 'וקחו קמח' וישלך אל הסיר ויאמר 'צק לעם ויאכלו' ולא היה דבר רע בסיר". זהו תיאור קלאסי של הרעלת סולנין. ועשויה לחזק את דעתו הפשיטתא שמכנה ״פקועא״, פירות לא בשלים. התלמוד הירושלמי מדבר ברוח דומה על פירות שלא במצב הבשלתם אך ניתן להבין כאילו מדובר דווקא על שלב של אחרי הבשלה ולא טרם: ״משיבש המתוק פקוע״. ניתן להעמיד אוקימתא בין המקורות, שהרי את הסולניים הללו היו נוהגים לצרוך כשהם מיובשים, ולפיכך כשהם ״פקועים״ – ופקעה בשילותם. אכן, כשסולניים מיובשים הם ״בטוחים״ יותר לשימוש, ונחשבים אכילים.

מה שאלישע עשה הוא המתקה של המר הזה על ידי מהילה של המחית הזו עם קמח. בין אם מדובר בקמח רגיל שיספח את הנוזלים הרעילים, ובין אם מדובר בקמח ארגוטי שנחשב למתוק. ובהקשר הזה אני נעזר בתיאורו של דן מרקור בספרו ״The mystery of manna" – הטקס הארכאי של המיסטריה שהוא מתאר היה שימוש באבן צור, על מנת לכתוש צמח כלשהוא, ולמוסס במים את החומרים הרעילים על מנת לבודד את החומר הפסיכואקטיבי. זה מה שקרה במי מרה, וזה מה שמתואר כמה וכמה פעמים בספרי תהלים וגם בשירת האזינו עצמה: ״וינקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור״.

ולהאוזן (או יותר נכון ברוורד צ׳יילדס שמצטט אותו) טוען שמי מרה הוא בעצם נוסח קדום שטוען שהברית בין בני ישראל ל-ה׳ כוננה לא בהר סיני (חורב) אלא במי מרה. לסיפור עצמו יש שתי גרסאות, מקור J בפרק ט״ו (שמות), ומקור E, בפרק י״ז. מקור J מדגיש את זה שהברית כוננה באמצעות עץ ומים, כדי לרפרר לעץ הדעת. מקור E מדגיש שהברית כוננה בחורב ולא באילים, וכדי להתאים את התפאורה למדבר צחיח ולא לנווה מדבר, הוא ממיר את ענף העץ שפגש מים למטה מעץ שפגש מים. למרות שיש הבדלים בין האופן שבו העץ פגש את המים בשניהם יש אפקט שבו המפגש הזה הופך את המים ממרים למתוקים. הדרך של מקור E להדגיש שמדובר בהמתקה הוא שמציינים בספר במדבר שהמטה היה מעץ שקד. התרחיש הזה שבו טובלים דבר מר בנוזל, ומערבבים אותו עם מקל מעץ עשוי להתאים גם כאמור להכנת בירה ארגוטית אך גם להכנת אותו ה״נזיד״ מפירות הענבה הסולניים.

בעניין זה ובמעבר חד יחסית אני יכול להעיר הערה בעניין ״גומר בת דבליים״ הנדושה כדבלה. מדוע היא נקראת ״גומר״? גומר הוא אחד משמותיו של בני יפת. המסורת המשיחית מדברת כפי שבטח אנחנו מבינים, על מצב תודעה משיחי שבו ניתן לגשת אל המימד האלוהי ישירות. הנביאים היו משתמשים באותם עזרים צמחיים כדי להגיע למצב התודעה המשיחי, וכמין שמאנים היו משמשים שליחים להעברת מסר מעולם הרוחות. מעבר לכך, שהשמאניזם עצמו היה נפוץ בקרב הדתות של בני יפת, אנו יכולים לראות שגם בכתבים האפוקליפטיים, מי שמנהיגים את המלחמה האחרונה הם בני יפת עצמם. כל אחד מהם נקרא בשם בעל קונוטציה פסיכדלית ומגדיל לעשות מנהיגם, גוג, שבעצמו מכונה ״נשיא ראש משך ותובל״.

ראש הוא אחד מהצמחים הרעילים ביותר. רוש הוא קרוב משפחה של האניס, שבו השתמשו ביחד עם צמח הלענה, כדי להכין אבסינת. המרירות של האבסינת הגיעה מן האניס, בשל בלבול עם הרוש ציוו להתרחק מן הלענה. למעשה, עד היום האבסינת חשוד כפסיכואקטיבי בגלל הבלבול שלו עם צמחים רעילים דומים. אבל אל לנו להתרחק לאבסינת שהקונוטציות הפסיכואקטיביות שלו הן לרוב מודרניות. ״רוש״ כאמור באופן כללי הוא כינוי בתנ״ך לצמח מר, רעיל וכזה שבקלות אפשר לבלבל אותו עם חומרים אכילים אחרים.

בשירת האזינו מדברים כאמור על הסולנום כ״רוש״. יש שטוענים שעל אבטיח הפקועה. לעניין ה״פקעות״ כבר התייחסנו לעיל, הכוונה לפירות הבוסריים הירוקים והעשירים בסולנין, שצורכים אותם רגע לפני שראוי לצרוך אותם, ודרך ההכנה שלהם היא כתישה ודישה המפרידה בינם לבין גרעיניהם והופך את הפרי עצמו למין נזיד / מחית / משחה. ואולי זו הסיבה שבה גוג נקרא ראש ״משך ותובל״. משך מלשון למשוך את המקל או הלחם במשחה, תובל מלשון לתבל את הלחם בממרח המריר-מתוק.

הרעל הזה של הרוש מוזכר בשירת האזינו כמו ארס של נחשים, ״חמת תנינים יינם וראש פתנים אכזר״. כת גנוסטית ידועה היתה הנאאסיים, או הנחשיים. הכת הזאת לא רק העריצה את הנחש, כי אם גם את פרק כ"ח בישעיהו, ממנו לקחו ללקסיקון שלהם ציטוטים כמו "קו לקו קו לקו צו לצו צו לצו". ואולי זו הסיבה שגוג נחשב דווקא ״נשיא וראש״, נשיא כמשחק מילים על נחש. או שמא משחק מילים על נס / מקל.

%

כאמור, האידאל הפסיכלי אצל בני יפת הוא משום שהשמאניזם והשימוש במשני תודעה הגיע מהם. כאן נוכל להיעזר בתיאורו של הרודוטוס, שבו אנו יכולים לראות שאצל הסקיתים שימוש באנתאוגנים היה נפוץ כחלק מטקס קבורה שלם של מלכים שכלל ריקון גוף של סוס ושכיבה בתוך גופתו, ופולחן הגופה עצמה. הדבר היה מלכלך ומסריח והשימוש באנתאוגן היה כדי לטהר אותם מ״טומאת המת״.

הסקיתים היו לוקחים זרעים של קנביס זוחלים מתחת לכיסוי הלבד וזורקים אותם על האבנים החמות. מיד הם היו הופכים לעשן והמקום היה הופך לאמבט אדים כך שאף אחד לא היה יכול להתחמק מזה, וכך הם היו שמחים וצועקים משמחה. הסקיתים היו מתרחצים כך משום שהם לא היו שוטפים את גופם אף פעם במים. הנשים שלהם היו מכינות תערובת של ברוש, ארז ועץ לבונה והיו לשות את זה לעיסה. עם העיסה הזו היו מורחים על הפנים והגוף. בכך היה מועבר אליהם ריח מתוק וכאשר היו מורידים את הטיח הזה למחרת העור שלהם היה נקי ומבריק

הרודוטוס, היסטוריות, ספר רביעי

ניתן להניח שהידיעות על הסקיתים הגיעו ליהדות דרך הידיעות על או הביקורת על המיסטריות היווניות (שהגיעו ליוון בתיווך תראקי). הפולחן היהודי נדמה שמחקה את העניין של טומאה, טהרה ושינוי תודעה. אמנם לא באמצעות קרבנות סוסים, אבל כן קורבנות של חיות אחרות ואמבט עשן, שאינו אלא הקטרת הקטורת שהיתה ממסטלת את כל הנוכחים. הסקיתים גם תיעבו חזירים וגם טקס ההקרבה שלהם כפי שמתואר אצל הרודוטוס היה מאוד דומה ל״קורבן השלמים״ אצל היהודים. אצל היוונים ידוע על טקס שנקרא ״תיסייה״ שכלל שריפה חלקית של הקורבן ואכילה חגיגית של החלקים הנותרים, ו״ספגיה״ שהיתה שריפה של הקורבן כליל בדומה לקורבן העולה.

את ההנחה הזאת יכול לחזק הזיהוי של סבזיוס התראקי עם יהוה עצמו, כפי שעולה מתיאורו של וארו (אצל אוגוסטינוס). סבזיוס עצמו היה אב הטיפוס של יהוה, כ"רוכב ערבות", שמפליג במרכבת השמש שלו וקשור קשר הדוק עם החיים שלאחר המוות. למעשה, אצל התראקים פולחן הסוסים התגלגל לכך שהסוסים הם אלה שמובילים את המתים לעולם המתים, ולכן בטקסי קבורה היו מקריבים סוסים. הרעיון של החיים לאחר המוות הגיע ליהדות משם, בתיווך אורפי. התיסייה עצמה הטרימה את הרעיון של להטמיע את האלוהים בעצמך, כמו האוכריסטיה בנצרות, או אכילת הקודשים ביהדות – ומקבילה לשתיית היין וצריכת משקאות משכרים מחלב סוס (קומיס) אצל העממים ההודו-אירופיים. עד כאן אנקדוטה קטנה על התיווך השמאני של טקסי הפולחן היהודים, שבראיה של ״המשכיות פגאנית״, ניתן להבין כאילו ניסתה להותיר טקסי קורבן במסגרת מונותאיסטית, בעיקר משום שהקורבן עצמו אינו המטרה אלא רק האמצעי, ליצור קשר עם העולם שמעבר באמצעות הקטרת הקטורת.

%

ששה קולן יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע בשעה שכורתין את האילן שהוא עושה פרי הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע ובשעה שהנחש נפשט ובשעה שהאשה מתגרשת מבעלה ובשעה שהאשה נבעל עם בעלה בעילה ראשונה אבל אין קולה נשמע ובשעה שהולד יוצא מן הגוף

פרקי דר' אליעזר ל"ד

המדרש מציין שישה דברים ש"קולן יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע". אחד מהדברים הללו הוא "בשעה שכורתין את האילן שהוא עושה פרי". מסתמן שזהו המקור למיתוס שעל פיו הדודא צורח ברגע שעוקרים אותו, כמו אצל הארי פוטר, screaming mandrake. כפי שהראינו חלק מהטקס של הכנת הסם, הוא לא רק הכנת הדודא המיובש וקציצתו, מן הסתם לצורך חליטה או עישון. הטקס כולל גם את העקירה ולצורך קיום הטקס צריך לדקדק מאוד בפרטים, כולל של העקירה. בימי קדם האמינו שמי ששוגה בפרט זה, בדיוק כמו בשאר הפרטים, מסתכן בנפשו. יוסף בן מתתיהו מביא מקור לדבר:

בעמק המקיף את העיר מצד צפון יש מקום הנקרא בערס. ובו גדל שורש בעל אותו שם רוצים לקחתו, לא קל לעשות כן, כי הוא בורח מן היד ואינו נותן שיקחוהו אלא אם גם שפך עליו דם נידה, ואפילו אז מוות צפוי לנוגע בו. אפשר לקחתו גם באופן אחר בלי סכנה, והוא: חופרים תעלה סביבו עד אשר נשאר רק חלק קטן מן השורש חבוי באדמה. ואז קושרים אליו כלב, וכאשר הכלב ירוץ אחרי בעליו, השורש נעקר בקלות, אך הכלב מת מיד. אחרי זה אין האדם הלוקח את השורש צריך לחשוש מאומה

מלחמות היהודים, ז' ו' ג'

באזכור למציאת הדודאים שהבאנו לעיל במעשי השבטים יש גם רפרנס לטקס העקירה הזה. אם אצל יוספוס מדובר בכלב שעוקר את השורש, במעשי השבטים היה זה חמור שעקר ומת. ראובן לקח את השורש העקור והעניק אותו לאמו, שסחרה בו בתמורה ללילה עם יעקב, שכתוצאה ממנו נולד יששכר. הטוטם של יששכר נחשב החמור לזכרו של אותו החמור שמת עם עקירת הדודא.

הכללתו של טקס עקירת הדודא במדרש ביחד עם הפשטת עורו של הנחש, איבוד הבתולין, פירוק התא המשפחתי ולידת התינוק – מרמזת על כך שכולם קשורים לרגע אחד. דרך הפריזמה הגנוסטית, ניתן להבין שהרגע הזה הוא המצב הלימינלי. הרגע שלפני הוא הרגע הטרום לימינלי, שבו השורש עדיין קשור לאדמה, האישה עדיין בבתוליה, התינוק עדיין לא נולד וכן הלאה. הרגע שאחרי, הפוסט-לימינלי, הוא בדרך כלל הרגע שבו החניך נמצא בסטטוס החדש, המציאות העליונה. הערצת של הנאאסיים לנחש ולפרק כ"ח מובנת גם כן על רקע זה. כל הדוגמאות הללו קשורות למצב תודעתי נעלה, שבהקשרים המיניים נחווה כאורגזמה ובהקשרים הנבואיים נחווים כהתעלות וחיבור עם המקור האלוהי.

רגע הפתע הזה, הוא אותו הרגע שבו באופן סימבולי הנסיין של הדודא עובר מרמת תודעה המחוברת למציאות לאותו מרחב דליריום, אותו הרגע שבו נקבע אם הטריפ שלו הוא טריפ טוב או סיוט, אם הפחד המשתק, חווית סף המוות, יביאו אותו בסופו של דבר אל הצד הטוב או הרע. זוהי מהותה של הנבואה למעשה, הדגשת המצב הלימינלי ותקווה שהמצב הפוסט-לימינלי יתגלגל על הצד החיובי. דהיינו, המיתוסים על עקירת הדודא הם כנראה סימבוליים ולא עוסקים בהכרח בדרך המאגית שבה תולשים את השורש, שצורתו כידוע צורת אדם והיחס אליו הוא כמו לבובת וודו. המיתוסים על המוות שיכולה לגרום עקירה לא נכונה, קשורים לטריפ הרע שיכול לקבל מי שלא מכין את התוצר של הדודא כראוי, מי שלא כותש את השורש, העלים או הזרעים, כראוי.

העובדה שישעיהו תולה את המתכון לטריפ טוב בהוראות מגבוה באשר לאופן ההכנה, הופך את הפרקסיס הפסיכדלי הזה בדיוק כפי שהגנוסטיקנים רואים את העניין, כרכישת ידע נסתר, ומהותו של הידע הנסתר הוא היותו מפתח מאסטר שמסוגל לפתוח את כל דלתות התודעה, מעבורת שמסוגלת לחצות כל סטיקס, רכבת מהירה אל העולם שמעבר.