Culture Agent

התרבות הבדואית היא מאובנת במובן הזה שהיא משמרת עד לימינו אנו אורח חיים ״טרום מודרני״ – הכולל חיי נדודים המקדשים את מוסד הרעיה בהתאם לתנאי מזג האוויר ולמשקעים, ומתנהלים סביב מה שיכול להועיל לסביבת החיים הזאת, בלי שום נסיון להפטר ממנה ולהסתגל לעולם שבו ניתן לחיות ביתר נוחות.

אידאלים כאלה, מסתבר, חולקים המון מאפיינים עם האידאלים המתוארים בתנ״ך ועם אורח החיים הכללי של הדמויות בסיפורים בו, בתקופת האבות, יציאת מצרים ובתקופת ההתנחלות. הדמיון גדול עד כדי כך שלמה בעצם לא לטעון שהישראלים הקדומים היו בעצם בדואים בעצמם, או לפחות נוודים הדבקים בנדודים וחיים במדבר? מה שקרה אחר כך, כשהם התיישבו בבתי קבע, הוא אולי נטישה של אורח החיים הזה, אך משהו בפולקלור נותר ממנו, ומצוין במעגל השנה ובמנהגים הנלווים לשלל אירועים בו – כולל אכילת מצות, ישיבה בסוכות, ברית מילה ושלל דברים שבני ישראל קיבלו כמצוות, שאולי הן בסך הכל דרך לזכור את הצורה בה חיו אבות אבותיהם, פעם, מזמן, לפני היותם כעם. והיום, כשהם עם, הם בעיקר צריכים להודות על כך, וזו מהות היהדות.

זה בגדול הרעיון של הספר החדש שיצא כעת ברסלינג, ״התרבות הבדואית בתנ״ך״. הספר הופיע לפני שנתיים ומופיע כעת בתרגום עברי, ונכתב על ידי אחד מהמומחים הגדולים ביותר כיום לתרבות בדואית, יצחק ביילי קלינטון שאמנם מגיע מתחום האנתרופולוגיה ולא מחקר התנ״ך, אבל די לו בנסיונו העשיר כדי לגבש את הטענה על מקורות עם ישראל. ולפיה, המקור, לפחות, של מי שניסח את המיתוסים המכוננים של עם ישראל, הוא בנוודים שקיימו תרבות דומה לזו הבדואית. אם קוראים את התנ״ך דרך הפריזמה הבדואית ניתן להבין אותו בצורה יותר נכונה בכל מה שקשור להתנהלות חברתית, כלכלית וכיוצא מכך תיאולוגית.

הספר כתוב בצורה קולחת והוא מאוד משכנע. כפי שכתבתי, הוא גורם לחשוב שכל הדת הישראלית היא חיבוטים עצמיים של חרטה וצידוקים על כך שנטשו את אורח החיים הנוודי ושהמודל המושלם הוא הנווד. מה שנחמד לשים לב הוא, וביילי לא כותב את זה, על פי המדרשים ועל פי הקבלה, אכן, הנווד, "הטייעא", הוא האב-טיפוס של ההוויה הרוחנית. באגדות רבב״ח, מורה הדרך הוא הטייעא, בחלק מהמקומות הוא מקושר עם אליהו הנביא ש״נדמה כטייעא״.

שני הפני שלי הוא שהמודל הזה של ״הנהגת המתבודד״, הוא גם זה שעמד בחזונם של הנזירים הקדומים, ״אתלטי המשיח״, שחיקו בעצמם את הכתות המתבודדות במדבר, שחיקו בעצמן את התנהגותם של בני הנביאים, ״מי יתנני במדבר מלון ארחים ואעזבה את עמי ואלכה מאתם״. ככל שאתה חי בספר, כך אתה חי חיים שהם נטולי ניכור ועתירי חיבור לעצמך. רק שם אתה יכול להיות רועה על מי מנוחות ולרבוץ בנאות דשא. ביילי תוהה האם הישראלים כתבו את זה מהיכרות ראשונית עם הסביבה המדברית, על פי זכרונות משפחתיים עמומים או על פי התבוננות באחרים. בכלל לא מוכרח שהדבר הזה רלוונטי. מה שרלוונטי הוא ההשתאות מהאנשים שמסוגלים, כך נראה, ללא כל קושי, או לפחות עם קושי ועם גאווה, לקיים את אורח החיים האידאלי הזה, וכנראה שזה מה שגרם לכותבי התנ״ך להציג את אבות האומה הישראלית כנוודי-מדבר, ובכלל לא ברור אם הכוונות שלהם היו של הגדרה עצמית מפני שכפי שאנו רואים אצל הנוצרים ואצל כתות מדבר יהודה, ״ישראל האמיתי״ הוא ״ישראל שברוח״ – מי שרוצה להיות בכלל ישראל לא חייב בכלל להיות צאצא של נוודים, הנווד זה אצלך בתוך הראש. או כפי שדלז וגוואטארי הגדירו את זה, הדרך אל החופש עוברת ״במרחב הנוודי״.

״התרבות הבדואית בתנ״ך״ מאת יצחק קלינטון ביילי, הוצאת רסלינג, 2020