מה פשר השם דוד, והאם דוד הוא שם אפונימי או לא? כלומר, האם היה אדם אמיתי בשם דוד, או שהלבישו לו את השם דוד, בין אם הוא היה אמיתי ובין אם הוא מומצא?
כתובת תל דן מראה שהיה אדם אמיתי בשם דוד, או לפחות בית מלוכה בשם ״בית דוד״. אלא שהתנ״ך עצמו רומז על כך שלא. לדוגמה, מי שהרג את גוליית הפלישתי לא היה דוד אלא אלחנן בן יערי. הפרשנים מתפתלים, אבל זה פחות משנה, בעיקר מפני שמקומות רבים בתנ״ך מרפררים לשם דוד עד למצב שבו אי אפשר לטעות: דוד נקרא כך על שם ״הדודאים״, ״דודאי התאנים״, שזהו שמו של פרי הדודא, מנדרגורה.
דוד הוא מלך המשיח, והדודאים ככלל נחשבים כסמל משיחי. במפורש הם מופיעים בנבואת ירמיהו ובספר בראשית, בהקשרים של גאולה (ירמיהו) ומשיחיות (מדרשים לספר בראשית על פשר העסקה של רחל ולאה). השאלה היא מה הניע את מה, האם הדודאים הפכו לסמל על שם דוד, או דוד נקרא כך על שם הדודאים?
נדמה שמדובר היה בצירוף מקרים שחז״ל הבינו לאחר מכן כדבר מכוון, וזה מה שייסד בסופו של דבר את המיתוס שדוד הוא אבטיפוס של המשיח. אך לא חייב להיות שמדובר בצירוף מקרים.
הדודא היה נחשב כחומר שרק לקטים מומחים מסוגלים לדעת מתי הוא רעיל ומתי לא, ואיזה חלק ממנו מותר לאכול. במשך הזמן המומחיות הזו הוצגה כמעשי כשפים, והצמח הפך לסגולה לפריון. הדודא מתאפיין בפירות דמויי עגבניות, כמובן שגם הוא קרוב משפחה של העגבניה, ושל סולניים אחרים שהמשותף להם הוא שורש עמוק שבתחתיתו פקעת, ופירות ענבה עסיסיים שמכילים בתוכם זרעים. הזרעים מכילים אלקלואידים שונים, רובם בעלי השפעה ביולוגית כלשהיא, וחלקם רעילים מאוד אך במינינונים מזעריים יכולים לשמש כתרופה ואם לא כתרופה אז כסם. חלקם מכילים חומרים בעלי השפעות פסיכואקטיביות, והדודא ספציפית מכיל חומר שנקרא אטרופין שמעורר הזיות, או לכל הפחות משפיע על ההתנהגות בצורה בלתי נשלטת. ועל כן הוא הפך גם להיות אפרודיזיאק בימי קדם וגם להיות כלי אחר בידי מכשפים שמשליטים שדים כלשהם על מי שמעניקים לו מנה מאותו הסם.
בהיותו אפרודיזיאק, נטען שהמילה ״דוד״ בשיר השירים נקראת כך בגלל שדוד זה מאהב ש״כושף״ באמצעות הצמח. הפירות דמויי העגבניה שיש לו מפיצים ריח עז ומשכר, ומתוקים מאוד. טעמם המפורסם הפך פירות אחרים דובשניים לכינויים שונים אליו, החל מתמרים, עבור בתאנים (״דודי תאנים״) וכלה בתפוחים (״רפדוני בתפוחים״). לא בכדי בשפה האיטלקית, העגבניה שהינה קרובת משפחה שלה ובמהדורות המוקדמות שלה היתה כתומה בדומה לפירות הדודא נקראת ״תפוח מוזהב״, ובצרפת, וגם בגרמניה ״תפוח האהבה״.
הקונוטציה של הדודא לתפוחים גרמה כאמור לשיר השירים לקרוא לדוד על שם אותו התפוח, ״כתפוח בעצי היער כן דודי״, ובשל הקישור של הנראטיב של שיר השירים באופן כללי, ושל דוד בפרט למשיח, נהגה הביטוי ״חקל תפוחין קדישין״ שמתאר את המציאות עם ביאת המשיח, בדרך כלל האקט הגרפי שבו ה׳ מקיים יחסים עם השכינה ו״זורע את השדה״, ובפרשנות הפנומנולוגית, ההלוסינציה, החוויה שאליה נכנסים ברגע שלוקחים את החומר הפסיכואקטיבי. או לחלופין רגע ההתאהבות, הרגע שבו התשוקה גוברת והופכת בלתי נשלטת.
מקור הביטוי ״שדה תפוחים״ הוא במסכת תענית כ״ט ב׳. שם נדרשת ברכת יצחק אבינו ״שדה אשר ברכו ה׳״, לריח המשכר והטעם המתוק שיש לאותו ״שדה התפוחים״. ובאופן כללי השדה הוא מה שהופך את יצחק אבינו למשיח הטיפולוגי היא האסוציאציה שיש לו עם השדה, אליו יצא לשוח. כמו כן השדה הוא המקום בו דוד הסתתר בזמן שנפגש עם יהונתן, כשיהונתן הודה לו שהמלוכה תעבור אליו, בצד ההדגשה שאהבתם היתה בנפש, חזקה כאהבת נשים.
מאידך השדה הוא המקום בו שכנה חית השדה, שנצטוותה לאכול מכל עשב השדה, אך היתה חיה אחת שהיתה ערומה מכל, ופיתתה את האדם לאכול דווקא מפרי אשר נצטווה לא לאכול ממנו, על כן קוללה לאכול עפר. הלא היא הנחש. עשו היה איש יודע ציד, ״איש שדה״, וארצו נקראה ״שדה אדום״ (בראשית ל״ב ד׳), כמו גם ארצו של נכדו, עמלק, שנקראה ״שדה עמלק״ (בראשית י״ד ז׳).
השדה הוא כמובן המקום שבו מצא ראובן את הדודאים (בראשית ל׳) והמקום ממנו חזר יעקב לאחר שלאה עשתה עסקה עם רחל, ושכרה את מיטתו בעבור דודאי בנה. אנו רואים כאן, שוב, ברמה הפנומנולוגית יחס דו-ערכי אל השדה, שהוא המקום בו נמצאים בדרך כלל הדודאים. יחס מעורר יראה, שם נמצאים הרשעים, אך שם גם נמצאים ובדרך כלל חוזרים בשלום, הצדיקים. רוצה לומר: יחס דו ערכי לחוויה הפסיכדלית, יש אנשים שהולכים לשם ולא חוזרים, או חוזרים משוגעים. אלה שחוזרים מוארים, עם חוויה מכוננת ששינתה אותם ופתחה בעבורם את דלתות התודעה, הלא הם הצדיקים. אבל נשכח מהפרשנות הפסיכדלית – מה שאנו רואים כאן הוא המחזה המתואר בישעיהו ס״ג: מצעד הנצחון של המשיח שחוזר מאדום מלוכלך מכף רגל ועד ראש משום שהתלכלכו מדם אויביו משל דרך אותם בגתו, ונצחם הותז עליו עד שבגדיו נסחטו באדום ובצהוב, בליל צבעים שמזכירים את הענבה המתוקה הזו…
כדאי שנתעכב כאן על הסאגה המסופרת בבראשית כ״ט-ל׳ ובמסגרתה נעשו כמה דילים ששינו את פני ההיסטוריה המשיחית. ראשית, יעקב פוגש את רחל ובוכה. הוא בוכה כי הוא יודע משהו. בראשית רבה ע׳ י״ב יודע מה יעקב ידע, שרחל לא תקבר עמו, ויותר מכך, שהיא בעצמה תכשל בלשונה ותבשר שמי שתקבר עמו תהיה לאה, כשאמרה ״לכן ישכב עמך הלילה״. המדרש בא לומר שכל מה שיקרה לאחר מכן היה ידוע ומתוכנן, ועצוב משום כך.
יעקב רוצה לשאת את רחל, ומבצע עסקה עם לבן, בכך שיעבוד אותו 7 שנים. לבן נותן את לאה לפני רחל, וכדי שיעקב יקבל את רחל הוא עובד 7 שנים נוספות. סך הכל 14, כמנין ״דוד״. זה היה יכול להיות נחמד אילולא מה שקרה בסופו של דבר הוא שלאה עלהת כבר בשלב מוקדם ליתרון 4-0, במניין בני יעקב. מה שלבן עשה בסופו של דבר כשבלבל את משכבו של יעקב, הוא לתת את ״ראשית אונו״ של יעקב, כלומר את הפעם הראשונה שהוציא את זרעו, ללאה ולא לרחל – יעקב, שנשא את מטה המשיח, ומזרעו היה אמור לצאת בסופו של דבר המלך המשיח, היה אמור להעביר את הקמע לבכורה של רחל, אך במקום זה העביר אותו לבכורה של לאה. אבל מי יהיה בכורה?
פרקים כ״ט-ל׳ מתארים בעצם מותחן ספורטיבי שבמסגרתו שתי קבוצות נאבקות על הגביע, משהו בסגנון סופרבול, עם אנדרדוג ופייבוריט. הסאגה המשיחית היא המירוץ שבמסגרתו רחל מנסה לנצח כנגד כל הסיכויים, וכדי לעשות את זה היא לא בוחלת בתחבולות. אך לא לאה שתוותר, וכל תחבולה נתקלת בתרגיל שתוקע עוד יותר את רחל.
התחרות עצמה היא כמובן על מרחמה של מי ייצא המשיח. וכשרחל יודעת שהיא זו שראויה, היא מחליטה לאחר שלאה ״עמדה מלדת״, להערים ולתת את בלהה שפחתה ליעקב כדי להבנות ממנה, כלומר בניה של בלהה שיוולדו ייחשבו כבניה היא, ובסופו של דבר הכף תטה לטובתה. הרעיון הוא שלאה יודעת שמי שיתפוס את הרוב בין בניו של יעקב, הוא זה שיזכה בכתר המלוכה. – 12 בנים בסך הכל.
כדי לנטרל את ההישג של רחל שמצמצמת את המאזן ל- 4-2, היא נותנת גם את שפחתה ליעקב וכך נולדים גם לה שני בנים. המאזן הוא 6-2 לטובת לאה, ועוד ילד אחד היה מטה את הכף לטובתה של לאה. מרגע זה הלידות של בני השפחות הפכו ללא לגיטימיות כי הם לא בנים ביולוגיים. וכשרחל מגלה שהלידה לא נחשבת, היא עושה מאמץ להביא בן משל עצמה.
ואז ראובן מצא את הדודאים. רחל מעוניינת בדודאים מפני שיש בהם סגולה לפריון, הם גם מהווים אפרודיזיאק, שיקוי אהבה שיגרום ליעקב, אם ראובן (שבינתיים נחשב כבכור, כמועמד למשיח) יתן ללאה את הדודאים, לאהוב את רחל ובסופו של דבר לשכב איתה ולהכריע את הכף. רחל מבקשת את הדודאים, על מנת שתאוותו של יעקב תבוא אליו ולצורך כך היא מרשה לעצמה לסכן את משכבה, משום שהיא מאמינה בכוחו של קמע המשיח, הדודאים.
זה לא עובד לה. לאה מקבלת שני הריונות והמאזן עולה ל- 6-0. רחל נוטה לחשוב שהילד הראשון מהשישיה השניה, השביעי בסך הכל, יהיה הנבחר, אך לאה מקבלת עוד הריון. דינה היתה אמורה להכריע את הכף לטובת לאה, ולהעלות אותה למאזן 7-0 אבל אז קרה נס ודינה הפכה לבת (ברכות ס׳ עמוד א׳). מיד לאחר מכן יוסף נולד, ומעניק לרחל כביכול נצחון טכני.
בין אם המשיח הוא הבן השביעי ובין אם הוא הראשון, בין אם הוא הבכור הביולוגי ובין אם הוא הבכור ה״אמיתי״, כתר המשיח כעת מתחלק בין יוסף ובין דן, שנקרא כך, ״דן״, כי ן היא הארכה של האות ו, והשם שלו מתכתב עם השורש ד.ו.ד. מה שבא להראות שהמרחק בין הגאולה לחורבן הוא ״בקוצו של י׳״, י׳ היא ו׳ מוקטנת, קוץ אחד יותר הוא ו׳, וקוץ יותר ממנו הוא ״דין״.
וזו גם הסיבה שדינה נקראה כך, הגרסה הנקבית של השם הזכרי דן. אילולא היתה נהפכת באורח נס לנקבה, היתה היא אב המשיח. דן עצמו נזכר בברכות יעקב לשבטים בהקשר הזה של דין, וכבן השביעי, על אף שכרונולוגית הוא חמישי, ולפי חשיבות הבנים יוסף היה זה שאמור לבוא במקום זה (אם לא הראשון). הדמיון בין דן ליוסף מתבטא בכך ששניהם מקבלים בברכתם את המילה ״עלי״. אלא שיוסף מקבל אסוציאציה לשור, בעוד שדן מקבל אסוציאציה לנחש.
כאן צריך לציין שהבכורה נשללה משלושת הבנים הראשונים של לאה, בעטיה של דינה, דבר שנחזור אליו מיד. ולכן יהודה הוא זה שזוכה להיות הבכור. יהודה מקבל אסוציאציה לאריה בברכת יעקב, והמעניין הוא שבברכת משה המקבילה מי שמקבל אסוציאציה לאריה הוא דווקא דן. מה פשר העניין?
כאמור, דינה היא הסיבה ששמעון ולוי הודרו מהבכורה. מיד לאחר כניסתו של יעקב אל הארץ, הדבר הראשון שקורה הוא שראובן מנסה לנכס לעצמו את דן, בכך שהוא שוכב עם בלהה. המעשה הזה הוא סמלי מפני שראובן מנסה לעשות מחטף, לא רק מפני שהוא יטה את המאזן באותו הרגע ל- 10-1 לטובת לאה, שהרי בנימין עדיין לא נולד, אלא מפני שלפי הלוגיקה שהופכת את דן לבכור האמיתי של יעקב, מרגע שדן הפך לחלק מהחבר׳ה של לאה, שהרי ראובן מנכס אותו לצדו, קמע המשיח נמצא ברשותו. ראובן מאוחר יותר ניסה לקרוע גם את שבט מנשה מחיקו של יוסף, בכניסה לארץ, ויהודה את בנימין, כך שהשבט היחיד שנשאר ״טהור״ בסופו של דבר הוא אפרים. אבל לא זו הנקודה. הנקודה היא שיעקב מדיר את ראובן מן הבכורה.
מה שקורה בהמשך הוא שדינה יוצאת לראות בבנות הארץ, ונתפסת על ידי שכם בן חמור, שאונס אותה ומוליד ממנה בן. שמעון ולוי יוצאים לנקום את המעשה וספציפית שמעון מנסה לנכס לעצמו את הבן שהיה אמור לצאת מרחמה של דינה לאחר שנאנסה על ידי שכם. בלי קשר, או עם קשר, הבן נקרא שאול בן הכנענית, כדי לרמוז לשאול המלך, מלך שיצא בספר שמואל מרחמה של רחל, ועל פי הנראטיב היהודאי המלוכה נשללה ממנו לצורך הענקתה לדוד.
אבל הנקודה היא שבשל כך, יעקב שולל גם משמעון ולוי את הבכורה. בפרקי דר׳ אליעזר ל״ח ממשיל הדרשן את הסיטואציה שקרתה למשפחת יעקב להכשת נחש ״וכשבא יעקב לארץ אחוזתו שבארץ כנען, נשכו הנחש. ואי זה הוא הנחש? זה שכם בן חמור״. הרפרנס לנחש של דן ברור, נסיון להתערב בסאגה המשיחית מקושר אסוציאטיבית לנחש. המעניין הוא שהנחש חוזר בסאגה המשיחית לא מעט פעמים בהקשר של גילוי עריות ומשכבים אסורים.
שאול בן הכנענית נזכר בגמרא (סנהדרין פ״ב עמ׳ ב׳) כלא אחר מזמרי בן סלוא שזנה עם המדיינית. במקביל מספר המדרש שדינה נועדה כביכול לעשו, ובגלל שיעקב נמנע מכך, היא נישאה בסופו של דבר לאיוב (בראשית רבה פרשה פ׳), ונענשה בכך שהבן שלה שהיה אמור להיות בשדה, אכן שכן בו, בשדה אותו קנה יעקב במאה קשיטה, חלקת השדה של חמור אבי שכם, אבי בנה של דינה, וזו שבסופו של דבר מי שנקבר בה היה יוסף עצמו – קמע המשיח חזר אל המקום בו היה אמור להיות לראשונה.
מאידך גם אבותיו של דוד המלך נקראים על שם הנחש: נחשון בן עמינדב ונחש אבי אביגיל. ואמהותיו נחשבות כזונות: תמר שהתעברה מחמיה ורות מזרע מואב שהורתו היתה בגילוי עריות. מאידך, עכסה בת כלב שנישאה לעתניאל בן קנז, שעשוי להיות לפי מסורות מתחרות מאבותיו של דוד – כשלא ברור מיהו קנז, והאם הוא בנו של אליפז, ואחיו של עמלק, שעל פי הנרמז בדברי הימים (ע״פ הרמב״ן) מקורו גם כן בגילוי עריות, ומקורה של אמו בחוי (מלשון חויא – נחש).
אנו רואים שהקשר בין הנחש, השדה וגילוי העריות נמצא גם אצל ״הסטרא אחרא״, המסומל על ידי עשו, וגם אצל המשיח עצמו, או יותר נכון אצל המשיח שמסתובב בטריטוריות ״מסוכנות״ כגון השדה.
מה בין הנחש, השור והאריה? יחזקאל מספר על ארבע פנים שהיו לדמות החיות שראה ובהן אריה ושור, ״ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתם ופני שור מהשמאול לארבעתן ופני נשר לארבעתן״ (יחזקאל א׳ י׳). לעומת זאת במחזה השני בפרק י׳ דמות השור נעלמת והופכת לפני ״כרוב״, שלא ברור מהו, אך מה שחשוב הוא השור הנעלם. ״וארבעה פנים לאחד פני האחד פני הכרוב ופני השני פני אדם והשלישי פני אריה והרביעי פני נשר״.
עניין הפנים חשוב לנו. מסכת בכורות ח׳ א׳ מציינת: ״הכל משמשין פנים כנגד עורף חוץ משלשה שמשמשין פנים כנגד פנים ואלו הן: דג, ואדם ונחש״. המשותף? הואיל ודיברה עמהם שכינה, כלומר בתורה מצוין במפורש שה׳ דיבר ישירות אל החיות הללו. מה שרוצה הגמרא לומר היא שהתגלות הלא היא אותו המקום שבו נמצאים בחוויה ההלוצינטיבית, לחוויה כזו יכול להגיע מי שנקרא ״אדם״ או מי שנקרא ״נחש״ – חוויה כזו, וכפי שמתאר אותה הרמב״ם במורה נבוכים ב״משל הארמון״, היא קשר ישיר עם המלך בו רואים אותו ״פנים אל פנים״, ואם משתמשים בעולם הדימויים המיני, הרי שמדובר בדבר הכי קרוב לאורגזמה, שיש שתי דרכים להגיע אליה – ביאה כדרכה ושלא כדרכה, בטהרה או בטומאה, במותר או באסור. האסור הוא גילוי העריות, ולכן הקונוטציה שלו היא עם הנחש. כשהביאה היא באופן המותר, הפנים הם פני אריה, פני אדם או פני שור. כשהביאה היא באופן שאינו מותר, הפנים הם פני נחש.
במיסטיקה היהודית מדברים הרבה על פנים ופרצופים, ועל ״הסתר פנים״. בזמן הסתר הפנים, השכינה יוצאת אל הגלות. בזמן גילוי הפנים, כפי שנאמר קודם, השכינה חוזרת אל ״חקל תפוחין קדישין״. רוצה לומר: הסתר הפנים הוא רמת התודעה הלא הלוצינטיבית, וגילוי הפנים הוא הרמה הכן הלוציניטיבית. אבל חבל לדבר במונחים פסיכדליים, גילוי הפנים הוא הרגע של אחרי ששותים את שיקוי האהבה, התשוקה של אחרי השימוש באפרודיזיאק, ״עידן הדודאים״, ״תאנים טבות מאד כתאני הבכרות״. הסתר הפנים הן ״תאנים רעות מאד אשר לא תאכלנה מרע״, הרגע שבו הפנים משתנות מאדם או מאריה לנחש, ולהפך.
Culture Agent 
להשאיר תגובה