Culture Agent

האם הר הכרמל של אליהו, ברור לכל שהוא באמת הכרמל שאנו מכירים כיום? ידוע שכרמל היה בשפה התנ״כית שם להרים מוריקים, ולא למקום מסוים. כרמל היה גם בהר חברון, ובאופן כללי בסביבות הרריות שבהם ההרים לא ערומים. ישעיהו מציין ש״הר יהפוך לכרמל וכרמל ליער ייחשב״. ירמיהו מכנה את ארץ ישראל כולה ״ארץ הכרמל״. הנביאים מציינים את הכרמל בדרך כלל בהקשר של עבר הירדן, ״הכרמל והבשן והר אפרים והגלעד״ וכו׳. אז נכון שכשמדברים על גבולות ארץ ישראל מדברים על ״גבול כרמל הימה״ אבל גם בעמק הירדן ישנו ים, ים כנרת. מי אמר שהכרמל הוא הכרמל הסמוך לים התיכון ולא, לדוגמה החרמון?

על קדושתו של החרמון מעיד א. הכתוב בכתבי אוגרית, שם היה משכנו של הבעל (ראה להלן), ב. היה מקדש גדול לבעל גד איפה שכיום נמצא הבניאס ; דהיינו, אנו מדברים לא על החרמון אלא ספציפית על הבניאס. איזור הבניאס הוא איזור ירוק, שמרוחק אך במעט מהאיזור שהחרמון מתחיל להיות קרח. בתקופה ההלניסטית היה ב״בעל גד״, מקדש לאל פאן שסימל את האביב התמידי.

חז״ל סברו שיובלו העיקרי של הירדן מגיע מהבניאס ״זכרותיה דירדנא ממערת פמיאס״, כלומר אם אנו לוקחים כהנחה את קדושתו של הירדן, הרי שמקורותיו הם הקדושים ביותר. כמו כן, יש הסוברים שגם ההשתנות של ישו היתה על החרמון, רוב אם לא כל המקומות המקודשים לנוצרים נמצאים במקומות שעליהם היתה מסורת מקודשת עוד לפני. ההנחה שההשתנות היתה על הר התבור היא רק גרסה אחת, אבל באותה מידה שהכרמל לא בהכרח הכרמל, למה התבור?  יעקב הרוזן, בספרו ״חזון ההתנחלות בגליל״, מעיד כי במאה ה-19 כינו תושבי צפת את הר מירון המתנשא מול העיר בשם ״הר תבור", סוג של הוכחה.

העובדה ששתי דמויות מופיעות בטקס ההשתנות של ישו, מורה על כך ששתיהן קשורות איך שהוא למקום. ואם המקום הוא החרמון יש לתרץ שמשה רבינו, שהשקיף אל ״ההר הטוב הזה והלבנון״, אולי אף הוריד את התורה מ״הר הגבנונים״, כפי שטוען ישראל קנוהל בספרו ״השם״ – דהיינו הר החרמון הוא הר סיני. באשר לאליהו הנביא שעלה אל הר הכרמל ושחט את כהני הבעל, החרמון נקשר כאמור אל האל בעל, שלל מקדשים לכבודו היו על ההר, אחד מהם נקרא גם כשמו, ״בעל חרמון״.

זו השערתי – האם הכרמל של אליהו הוא בעצם הר החרמון? הרי איזבל היתה צידונית והצידונים גם הם העריצו את החרמון. הם קראו לו ״שיאון״, ולחרמון עצמו היו עוד שלל שמות מאת שלל עמים, שכולם באיזו שהיא צורה העריצו אותו. הסיבה עשויה להיות, כי הוא היה ההר בו שכנו האלים, שהיו משותפים לכל המרחב הכנעני.

ירמיהו קשר בין ״החרמון וארץ מואב״, וגם ספר דברים מציין כמה פעמים את החרמון בהקשר לארץ מואב, ״מערוער אשר על שפת נחל ארנון ועד הר שיאון הוא חרמון״. כמו כן, ישעיהו מציין ״ושב לבנון לכרמל וכרמל ליער ייחשב״. ישעיהו בפרק ט״ז מנבא את חורבן מואב ואומר ״ונאסף שמחה וגיל מן הכרמל ובכרמים לא ירנן לא ירעע, יין ביקבים לא ידרך הדרך, הידד השבתי. על כן מעי למואב ככנור יהמו וקרבי לקיר חרש. והיה כי נראה כי נלאה מואב על הבמה ובא אל מקדשו להתפלל ולא יוכל״.

משמע: הכרמים והיינות שיש במורדות ״הכרמל״ יתייבשו וייעקרו כי לא יירד גשם, ולכן לא יהיה לפולחן הבעל שום הצדקה כי כל הסיבה לעבוד את הבעל היא להתפלל לגשם, שיזין את הכרמים. המקדש של הבעל נמצא על הר החרמון, הבעל עצמו נקרא בעל ״הדד״, כי עבודתו כללה קריאות של ״הידד״, אבל אותן קריאות שמחה יהפכו להמיות ויגון. בעניין זה יש לציין כי מוטיבציה זו של לעצור את הגשם וללעוג לעבודת הבעל שמטרתה להביא גשם היתה גם במרכזו של הטקס שערך אליהו ב״כרמל״. שמו של הכרמל נגזר מן הכרם, גפן היה אחד משלוחיו של בעל אל מות, ששכן בבית החופשית, בשאול. אין אלא לתאר את הבקעות במורד הירדן כשאול, כמקום שככל שהוא נמוך יותר, אינו ניתן למחיה מרוב חום.

נציין כי סביב הירדן התפתחה ציוויליזציה, כפי שסביב כל נהר מתפתחת ציוויליזציה. בציוויליזציה הכנענית הפך החרמון לסוג של ״אולימפוס״, וים המלח היה השאול. הדבר מתיישב עם הכתוב בכתבי אוגרית, שם נאמר שהארמון שבנה אל לבעל היה ב"פסגת צפון" ב"במוצאי הנהרות בקרב אפיקי התהומות". מושבו של מות היה ב"נקיק הסלע" ב"בית החופשית". הירדן, שזרם מקצה לקצה, סימל את דרכם של האלים בציר שמן העולמות העליונים אל השאול, וכך מלחמת מות ובעל אינה אלא זרימת הירדן מהחרמון לים המלח. תוצאות המלחמה הן שבכל קיץ בעל היה יורד אל השאול, וחוזר לחיים בסתיו. כלומר המים מהירדן זורמים אל ים המלח, ורק בעונת הגשם הבאה הירדן מתמלא במים חדשים. גפן ואגר, שנשלחו לבית החופשית הן האדמה הפוריה והכרמים בעמק הירדן. "בית הבליעה" של מות הוא בולעני ים המלח.

נכון שכתבי אוגרית נכתבו במקום הרבה יותר צפוני, ולכאורה לא קשור לארץ ישראל. נכון גם שכפי שבכל מקום שכתוב על ״בעל חרמון״ מצוין שהמקום לא זוהה בוודאות, בטח שלא בחרמון הידוע לנו. אבל בד בבד מציינים כי על מורדות החרמון נמצאו מקדשים רבים לבעל, כפי שהדגשנו קודם, מכדי שלא יהיה קשר הדוק אליו, והנהרות שיורדים מהחרמון מתלכדים כולם למין דלתא שממשיכה אל הירדן. עוזיהו מלך יהודה, שלקה בצרעת, הלך לגור בבית החופשית, שהוא בכתבי אוגרית מקומו של האל מות. יש להניח שמדובר בארמון בסגנון ההרודיון, המשקיף על ים המלח, שם אולי גם בנו מלכים קודמים לאלה של בית שני. האם ישנם מועמדים אחרים שמתאימים יותר מאשר החרמון וים המלח?

מדוע הדברים האלה חשובים לנו? אני מסיק שכל ״המרחב האמורי״ היה מקום בו עבדו את הבעל, מבעל מעון בדרום לבעל חרמון בצפון, מנחל ארנון ועד נחל שניר. ממואב ועד ארם, כל העממים שבסביבה חיו בידיעה שמשהו קדוש קורה בהרים המוריקים שנחצו לשניים ברעידת האדמה שיצרה את השבר הסורי-אפריקאי, ומדי פעם חוזרת והורסת, כשהאלים כועסים ויש לרצות אותם. זה היה הפולחן שלהם, שנועד לשכנע את האלים להמשיך ולברך את העמקים הללו במקום להשמיד אותם, ולהמשיך לתת להם להיות ״כרמל״ ולא ״מדבר״. כשהמקומות הללו פרחו, במעלי ההרים, הם נקראו בשפה התנ״כית ״כרמל״. לא רק בצפון, אלא גם בדרום. כשהם חרבו הם היו ל״מדבר״ – ובגדול, על הציר הזה של בין הכרמל למדבר, גם פעלו הנביאים של אז, אליהו ואלישע.

המקומות האלה נקראו ״כתף״, ולכל אורך הציר הזה יש ״כתפיים״, ״כתף יריחו״ , ״כתף היבוסי״, ״כתף חרמון״ וכו׳. כתף, כלומר, המקום שמחבר בין הפריפריה של הגוף לבין הגוף עצמו. בדיוק כמו ירך, ובמקרה הזה צידון שכנו על ירך, שנאמר ״וירכתו על צידון״. שם היתה נחלת זבולון, ומאחר שעל פי הנאמר בשופטים א׳ זבולון לא באמת הוריש את הכנעני היושב בקרבו, ברכת יעקב לזבולון מנסה לברך אותו, שיצליח, ויישב בסופו של דבר בנחלתו, או לחלופין שנחלתו תתרחב על חשבון נחלת הכנעני, הצידוני. זו הסיבה שגם הכניסו את ״לחוף ימים ישכון״, והרי נחלת זבולון לא שוכנת על שום חוף. באילו ימים מדובר? הימים שצידון שוכנת עליהם – שהם, אולי, הים התיכון, אבל ישנם עוד ימים באיזור הזה ששוכנים על ציר הירדן, הכנרת ו״ים של סיבכי״, ימת החולה, שבהקשר של מלחמת יבין מלך חצור וחבר המלכים שלחמו איתו, כבר מצוין שהם נלחמו ״על מי מרום״ ונמלטו לצידון. איפה זה מי מרום? רובם סוברים שמדובר בימת החולה. משם ברור שניתן להמלט לצידון, אם הגליל העליון נחשב לנחלת צידון.

ההנחה הזאת חשובה לנו גם מפני שהיא משליכה על מלחמה אחרת של יבין מלך חצור, שעד כה הוזכרה בהקשר לתבור בנחלת זבולון, וכעת ניתן להעביר אותו להסיט אותה למקום אחר לגמרי – אולי גם כן אל החרמון. סיסרא נלחם באיזור שבו שוכנים התבור ועמק יזרעאל, אך גם הקישון – מה שגאוגרפית לפי המוכר לנו כיום לא מסתדר. ועל כן היו שמזהים את הקישון לא עם הקישון העובר במה שנקרא כיום ״עמק זבולון״ אלא עם נחל תבור שזורם בכלל לצד השני, אל הירדן. בקביעה זו תומכים יוסף בן מתתיהו, וזיהויו של אוסביוס מקיסריה באונומסטיקון שלו.

כעת שוב תשאל השאלה:  חצור היא עיר בגליל העליון, והיא קרובה לקדש שגם היא בגליל. קדש היא העיר ממנה בא ברק בן אבינועם, שיש המזהים אותו עם קדש אחרת בבקעת יבנאל, אך מדוע שכך יהיה? במלחמות יהושע יבין מלך חצור נלחם ב״מי מרום״ ונמלט לצידון. כל המקומות האלה הם כאמור בגליל העליון, למה ליבין פתאום לרדת אל הגליל התחתון?

ישנה גם קדש שנמצאת ביששכר, שם גם ישבו בני הקיני, ״באילון בצעננים אשר את קדש״. העיר קדש יששכר נזכרת ברשימת הערים שכבש יהושע, ומוזכרת בסמוך לתענך ולמגידו (יהושע י״ב), וכן ל״יקנעם לכרמל״. לכאורה ניתן להוכיח שיקנעם הידועה לנו היא אכן בנחלת זבולון, במורדות הכרמל, אלא שאותו אוסביוס מזכיר באונומסטיקון שיקנעם הינה קמון. קמון היתה מקומו של יאיר הגלעדי, ומכאן שקמון היא בגלעד. איפה נמצא הגלעד? לא ניתן לזהות, מלבד ציון העובדה שהוא חלק מכיבושי יאיר בן מכיר בן מנשה בממלכתו לשעבר של עוג מלך הבשן, כלומר היא בבשן. מצד שני, בנחלת נפתלי בפרק י״ט ביהושע מצוין ״ושב הגבול ימה אזנות תבוא ויצא משם חוקקה, ופגע בזבולון מנגב ובאשר פגע מים, וביהודה הירדן ממזרח השמש״. בדברי הימים ב׳ נאמר שחצרון בן פרץ, נשא לאישה את בת מכיר וילד את שגוב, ״ושגוב הוליד את יאיר ויהי לו עשרים ושלוש ערים בארץ הגלעד״. יש להניח כי ״יהודה הירדן״ הוא המורדות המערביים של הגולן לכיוון הירדן, באיזור ״גשר בנות יעקב״, וכי ארץ הגלעד בהקשר הזה היא אותו האיזור – שנפל כידוע בנחלת חצי שבט המנשה, והיה בגבול גשור וארם, אשר כבשו כמסופר בדברי הימים ובמלכים את האיזור הזה מפעם לפעם.

בהנחה שיש רצף גאוגרפי, ברשימת המלכים של יהושע בפרק י״ב, יקנעם כתובה בסמיכות לקדש. הפרשנות המקובלת היא שקדש יששכר נמצאת בסמוך ליקנעם, מגידו ותענך – שבאיזור נחלות זבולון ומנשה. וכן נאמר בשירת דבורה ״אז נלחמו מלכי כנען, בתענך על מי מגידו״. אלא שכאן נשאלות השאלות: אם יאשיהו נלחם בבקעת מגידו, ובינו לבין הקרב בו נהרג אחאב יש זיקה, הזיקה היא לא רק מפני שבשנים נהרג מלך בחזקת משיח והיה עליו מספד גדול, אלא אולי מפני שהמלחמה היתה באותו המקום. אחאב לא מת בהרי מנשה אלא בגלעד ולפי זיהויינו העכשווי, הגלעד אינו אלא הבקעה בשיפולי ההר על גדות הירדן ההררי. העובדה שמדובר לא רק בבקעה אלא גם בהר, מאפשרת את הזיקה בין שני הקרבות הללו שמדברים עליהם בטון משיחי, לבין הקרב העתידי ב"הר מגידו". האם מגידו הוא הר או בקעה? או גם הר וגם בקעה? וכמובן, אילו מים ישנם במגידו? אם לא מדובר במגידו אחרת, אותם איזורים שאנו מדברים עליהם שנקראים כיום ״רמת כורזים״ ו״בקעת כנרות״?

מגידו ויקנעם הן שתי ערים שמוכרות ממקורות אחרים: ״קרב מגידו״ בין תחותמס השלישי לקואליציה הכנענית ב-1500 לפנה״ס, נזכרים בו שתי הערים וגם תענך. גם מותו של יאשיהו מול פרעה נכו, נחשב כקרב שהיה באותו המקום, במעברים הצרים באיזור עמק עירון. מגידו נמצאת על הדרך הראשית הידועה בשם "דרך הים". האם זו הוכחה שמגידו הינה בכל זאת במורדות הכרמל (המוכר) ולא במורדות החרמון?

ישראל קנוהל גיבש את הטענה שהמסורת על קריעת ים סוף היא זכר למלחמה שהיתה בעמק החולה, באיזור שבו צומח סוף על פני המים, ושהחרמון הוא הר גבנונים זה ״סיני״ – על פי מלחמה שהיתה בין המצרים לישראל באיזור החרמון. קנוהל טוען שהמלחמה שהמלך הלוחם היה בה מרפנתח התקיימה בסביבות 1200 לפנה״ס ובעקבותיו נכתבו שירת דבורה ומזמור ס״ח בתהילים כשיר הלל. הוא טוען שהמלחמה היתה מרד בגובי המיסים המצריים, שהכבידו את המיסים. וזה מקור השעבוד למצרים, כש״יהוסף״ הוא השם הקיבוצי לשבטו של ירבעם. דהיינו, זכרון השעבוד למצרים של שבטי יוסף, אינו אלא זכרון שעבוד ללא ירידה למצרים, אלא שעבוד לשלטון מצרי בלבד, בארץ ישראל. המסורת על מלחמה שבה עלו בני ישראל ״חמושים״, על כך שיצאו ״צבאות ה׳״, ״רגלי״ – היא מלחמה של צבא מקומי בצבא כובש, שטבע במסגרת תכסיס שעשו להם המקומיים כשלקחו אותם אל איזור בוצי לא מוכר.

מה שקנוהל מנסה לומר הוא שבין מלחמה זו של מצרים בישראל ובין המלחמה של סיסרא בברק ודבורה יש קשרים מילוליים, מפני שהמרכבות של סיסרא שנתקעו בבוץ הן רפרנס למרכבות של המצרים שנתקעו בבוץ. אם התבור אינו אלא הר בגליל, ו״מי מרום״ אינם אלא ימת החולה ומורדות הירדן ההררי, סביר להניח שגם עמק יזרעאל אינו אלא צפון בקעת כנרות, האיזור של נחל עמוד, במורדות המזרחיים של הגליל התחתון – שבהם, בינגו, התקיימה מלחמה מפורסמת אחרת, של צלאח א-דין בצלבנים, בקרני חיטין. כל המלחמות האלה נעשו באותו מקום אסטרטגי שכל סביבותיו, כל ההרים המשתפלים ויורדים אל הירדן נקראים ״הכרמל״ לכל אורך ערוץ ״הירדן ההררי״. מהבניאס שבצפון ועד חוף הכנרת.

את הטענה מחזקת עוד מלחמה שהיתה באיזור, מלחמת ישראל בפלשתים. המלחמה של ארם באחאב היתה ב״אפק״, שנמצאת במורדות הגולן – לא ברור אם בפיק או בעין גב. במלחמת פלשתים כתוב "ויקבצו פלשתים את כל מחניהם אפקה וישראל חנים בעין אשר ביזרעאל". איפה אפק ואיפה יזרעאל? לא ידוע בינתיים, אבל למה שהפלשתים יצטרכו "לעלות" ליזרעאל ולא לרדת? מוכרח שאפק נמצא במקום שמחייב עליה ליזרעאל, ואם ארמונו של אחאב היה ביזרעאל מובנים שני דברים: א. מדוע כרם נבות היזרעאלי היה במקום שמצטיין בכרמיו, מורדות הירדן. ב. מדוע אחאב לאחר טבח נביאי הבעל ירד במרכבתו, ואיך אליהו הנביא רץ בכזו קלות מן הכרמל אל יזרעאל, הרי מדובר בירידה, בעוד שמאפק יש לעלות.

לסיכום ביניים: כל הדבר הזה גורם לי להסיט את עמק יזרעאל, התבור, הקישון, הכרמל, הגלעד ועוד שלל מקומות שעד כה חשבנו שנמצאים במקום x וכעת עוברים למקום y, הבניאס ומקורות הירדן. נשמע מוגזם, אבל גם לא מופרך לחלוטין. בעיקר אל מול כך שבדיוק כפי שאין הוכחה בעד הטענה, אין הוכחה גם שהאירועים התנ"כיים התקיימו במקומות המוכרים כיום. מה יהיה אם יימצאו הוכחות חד משמעיות כלשהן, זה יחזק או יחליש את הטענה שהפולחן הישראלי כולו נבנה סביב היווצרות הירדן, ושהתורה ניתנה על הר החרמון, או לפחות שהחרמון היה מקודש בעת העתיקה גם לישראלים ולא רק לעממי כנען. אלא שכל הטענות שכנגד שעולות, מצדיקות את הזיהויים המקובלים, מעגליות ונובעות כמעט תמיד מהזיהוי הקיים. זה x כי זה x.

%

כעת אוסיף כמה דברים:

א. באשר לטענה שהחרמון הוא הר סיני. בתפיסה המקראית יש היררכיה של קרבה למקומות קדושים. הדביר נמצא בתוך ההיכל, שהוא גם קדוש אבל פחות קדוש ממנו. מחוץ להיכל יש את החצר ומחוץ אליה את איזור החולין שאפילו לא היה צריך להיות טהור כדי להכנס לשם. כלומר ישנם מעגלים-מעגלים של קדושה, מה שמתיישב היטב עם התאוריה של מירצ׳ה אליאדה על ה- axis mundi.

המודל הזה לדוגמה מסביר איך במסגרת הפולחן בדתות אחרות, לדוגמה בדת היוונית, אסור היה לטפס להרים מקודשים ומותר להגיע רק עד למקום מסוים. באותו המקום שהוא קצה התחום המותר, יש מקדש. האולימפוס היה כזה.

במודל של החרמון יש פסגות הרים מקומיות והררים שונים בגבהים בינוניים, סביבם יש רמה. תחתם יש מורדות ועמק. את העמק חוצה נחל, נוצר אגם, ״ים״, ומהאגם יוצא שובל מים שיורד עוד יותר למטה.

הים שנוצר לא חייב להיות במערב, אלא בצורה מיוחסת כלשהיא כלפי האובייקט המקודש. ימה וקדמה זה משהו יחסי, ויכול להיות שימה זה למזרח וקדמה זה למערב. על אף שבמקרה של הבניאס, הוא נמצא ממזרח (צפון מזרח) לימת החולה. כך שיהיה נכון לומר ״גבול הכרמל ימה״. מעבר לים הזה, כאמור, יורד הנהר מן ההר אל העמק, וממשיך אל עמק נמוך ונמוך יותר. יש מדרגות שונות, כשכל מדרגה היא קדושה פחות מהעליונה שבה. המדרגה הכי נמוכה היא בסופו של דבר ״השאול״, ים המלח. כל מאגר מים שנוצר בדרך אל אותו המקום הכי נמוך נקרא בעגה התנ״כית ״ישימון״.

מאחר שהמקדש שנמצא במקום החיץ נקרא ״היכל״, מדוע ״כרם״ נבות היזרעאלי היה ב״היכל״ אחאב, ומדוע נבות היזרעאלי סירב למסור אותו רק מטעמים דתיים. האיזור היה מקודש, אחאב ביקש לנכס לעצמו את המקום הפולחני, הן משום שהוא מצא צידוק כלכלי, והן משום שהוא מצא צידוק פוליטי.

הקשר של אותו המקום ליוחנן המטביל ולאליהו, עשוי להיות מפני שהירדן זורם שם. אליהו כידוע הסתתר במערב על הירדן, שלא ברור איפה היא. הוא גם עלה השמיימה במקום דומה, הוא גם הלך לחורב, שעשוי להיות באותו האיזור. אליהו הנביא לא היה אמור לצאת מאתוו רדיוס גאוגרפי של אותם 10 ק״מ (אפילו לבוא לפני אחאב היה באותו האיזור בהנחה שהבניאס נמצא במרחק של 10 ק״מ מעמק החולה, ועוד כמה ק״מ דרומה כבר נמצאים מורדות הירדן ההררי).

בברית החדשה (מתי ט״ז), פטרוס קיבל מישו את מפתחות מלכות השמים ב״גלילות קיסריה של פיליפוס״. אותם המפתחות היו בנצרות המוקדמת קמע, ויש הטוענים שהצלב המקורי עוצב על פי צורתן בצורה של ankh (או בצורה של דג). קיסריה פיליפי היה שמה הנוכחי דאז של בעל-גד. סביר שלא סתם בחרו הנוצרים את המקום הזה. לא מן הנמנע שרוב האירועים המשמעותיים בברית החדשה קרו באותו איזור גאוגרפי של הבקעות סביב הכנרת וסביב מורדות הירדן, משום שכאמור, ההתגלות היתה כביכול על הר החרמון, הטבילה היתה בירדן שעשויה להיות באותו האיזור וכמובן הדרשה על ההר אינה אלא ברמת כורזים, הר נחום.

ב. הטענה שאליהו לא היה צריך לצאת מאותו איזור גאוגרפי היתה יכולה להסתם בהנחה שאליהו הלך בדרכו לחורב ל״באר שבע אשר ביהודה״ . אם חורב נמצא במדבר הדרומי,הרי שאין מניעה שאליהו יילך גם לכרמל שנמצא לים וגם לצרפת אשר בצידון שנמצאת כביכול לחוף הים התיכון. אלא שכאמור לא ברור בכלל אם חורב אכן בדרום, ועוד יותר מזה לא ברור אם ״באר שבע״ לא הוכנסה לסיפור באופן מלאכותי מסיבה שאסביר מיד.

כאמור, טענתו של קנוהל על כך שחורב הוא בחרמון עשויה להתיישב עם זאת שהחרמון עצמו הוא הר קרח וערום, שבו האדמה חרבה. המקום בו החרבה מפסיקה ומתחיל הירוק, הוא אותו חיץ שבו מוצב המקדש. מה שלמטה ממנו פורח, מה שמעליו שומם, מסוכן וקר מאוד. ואולי בגלל זה אליהו היה צריך לשאת את האדרת שלו ביחד עמו. דהיינו, ״אדרת שיער״, כפי שמסופר שהיתה לאליהו, לא חייבת להיות שער ארוך, שהרי בני הנביאים היו קרחים (כך מסופר על אלישע. כאלה היו גם השליחים של ישו שניסו לחקות את בני הנביאים בדרכם. זוהי ה״טונסורה״). אדרת שיער היא כנראה מעיל פרווה, כי אדרת היא מעיל ושיער יכול להיות שיער של חיה. מדוע שאליהו כשהולך למדבר לבאר שבע, מקום לוהט, יצטרך מעיל פרווה או אדרת בכלל? מהנזורה הנוצרית (כאמור, ניסו לחקות את דרכי השליחים), ידוע לנו שהם דווקא נהגו ללכת כמעט עירומים, הן מפני שגם ככה חם במדבר, והן מפני שבני הנביאים התנבאו עירומים (כך מסופר לא מעט בתנ״ך). אז שדווקא לאליהו תהיה אדרת? מוכרח שהאדרת היא כדי להגן עליו מפני הקור של החרמון.

לאליהו היה לא רק שיער אלא גם חגורה. כאן זה מתקשר עם הטענה השניה. בפרק י״ט במלכים א׳ יש יותר מדי רפרנסים לפרקים ט״ז וכ״ב בבראשית, בכדי להניח שהקישור של אברהם אבינו ושל הגר וישמעאל לבאר שבע הוא זה שגרם להכניס בצורה מלאכותית את באר שבע אשר ביהודה לסיפור הזה. אולי כדי להעביר באופן מלאכותי את הר סיני מהצפון הכי צפוני (דן) לדרום הכי דרומי (באר שבע)

זו אמנם ספקולציה חזקה, אבל מאחר שהחרמון היה כביכול ״הר הקודש״ המקורי, ונקרא ״שיאון״. ניתן להבין למה ישעיהו קורא לירושלים ״הר הקודש״ (פרק כ״ז) ו״עיר הקודש״ ו״ציון״ (פרק נ״ב), ולמה הוא קושר את הגאולה עם ״בגדי תפארת״ (פרק נ״ב).

ישעיהו חי בתקופת חזקיהו, בתקופה שבה נחרבה ממלכת ישראל והר הקודש נשבה. היו צריכים אז להעביר דירה את הר הקודש למקום שבו ממלכה ישראלית עדיין מתקיימת, וכל התארים של החרמון עברו לאותו המקום, שגם הוא הר, פלוס הקמעות של המשיח שהם אדרת, שיכולה להיות גם אדרת שיער כפי שמסופר על אליהו, וגם חגורת עור על המתניים (״צדק איזור מתניו״, פרק י״א).

טענתי לעיל שהאיזור ה״קרח״ של החרמון נקרא ״מדבר״, בעוד שהאיזור המוריק שלו נקרא ״כרמל״. מה שאליהו עשה בדרכו לחורב זה לעבור את התחום המותר, תחום המפגש בין שני האיזורים, ״הכתף״ בין המדבר לכרמל, ולעלות למקום אליו אסור לאנשים פשוטים לעלות, רק לאנשים קדושים. דבר זהה עשה גם משה בהר סיני, גם משה עלה אל ההר ו״חצה את הגבול״. עצם החציה מצד לצד היא הפרקסיס הדתי של היהדות, הגבול הזה ה״לימן״, החציה עצמה היא כניסה אל המצב הלימינלי. הדבר הזה מתקשר היטב עם פולחנם של דיוניסוס ובן פמלייתו פאן, שהיה האל של המקדש בבניאס (שנקראה על שמו ״פניאס). גם בפולחנם הטרנספורמציה היתה הפרקסיס.

אני מסיק מכך שבמקומות שישעיהו השתמש בתיאור ״הר הקודש״, ״עיר הקודש״, ״ציון״ ושאר התיאורים ששייכים במקור לחרמון, הוא הדגיש צורך להוסיף מיד ״בירושלים״, ״והשתחוו לה׳ בהר הקודש בירושלים״, ״לבשי בגדי תפארתך ירושלים עיר הקודש״.

%

בעניין האדרת של אליהו ובגדי התפארת של המשיח, יש להעיר: אליהו פשט את אדרתו, או יותר נכון היא נפלה ממנו ברגע שעלה השמיימה. אליהו צפוי ללבוש אותה מחדש כשיחזור ב״יום ה׳ הגדול והנורא״. כאן משתקף בעצם מיתוס ותיק על סבזיוס שהיה לפי המסורת הפריגית סוג של פרש נודד שעלה עם סוסו השמיימה וצפוי לשוב יום אחד. כמו כן, משתקף כאן לראשונה המיתוס המיתוס התנ״כי של המשיח שיחזור, ואליהו מתחיישב על השבלונה הזאת של המשיח. מסתבר, אם כך, שהמיתוס על סבזיו, שהתגלגל אחר כך להליוס ולאפולו, והתמזג גם במיתוס עם הבעל (מרכבת אש עם סוסים), הפך במהדורה המגויירת לאליהו הנביא ״אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו״.

%

הנוהג ללכת עם בגדי תפארת ועם זאת לחיות חיי פשטות ועוני היה מנהג נפוץ בקרב הנזירים הכופרים בימה"ב מאחוות הרוח החופשית כפי שמספר נורמן כהן בספרו "בעקבות המילניום". הנזירים הללו שאפו לחיות בדרכי השליחים, אך מצד שני ניסו גם לחקות את אליהו הנביא, שמצד אחד היה מתנבא ערום ומצד שני היה לובש "אדרת". גם ״האדמיטים מבוהמיה״ מתוארים כמי שנהגו ללכת ערומים, וגם הפרנקיסטים הרבו ללכת בעירום. הליכה בעירום הינה, מן הסתם, חזרה לחיי בני הנביאים. ההדר, גם הוא שמור לבני הנביאים, אלה מביניהם שבחזקת המשיח. לומר: הנבחר מהמתנזרים צפוי למלוך בסופו של דבר, דבר שאכן קרה כמה פעמים בימה״ב (כמו לדוגמה הסיפורים על ״בלדווין המתחזה״ ו״המהפכן מן הריין העליון״ המובאים אצל כהן)

%

כאמור, בני הקיני התיישבו בסמוך לקדש. בני הקיני הם ממשפחת יתרו, כהן מדין. אצלו משה רבינו היה רועה צאן. פאן היה אל הצאן, וגם נבל הכרמלי שמעשהו בלבד היה בכרמל, רעה שם את הצאן. הן נבל הכרמלי והן יתרו, משוייכים למסורת ״הדרומית״, כאילו שכדי לומר שמדין נמצא בדרום הכי דרומי. הייתי מקבל את זה אילולא גדעון היה נלחם עם המדיינים במעברות הירדן. איפה אותם מעברות? היינו אומרים שמדובר ביריחו, אלא שהמלחמה של גדעון והמדיינים היתה דווקא ב״הר הגלעד״, ב״עמק יזרעאל״. ״וכל מדין ועמלק ובני קדם נאספו יחדיו ויעברו ויחנו בעמק יזרעאל… וישכם ירבעל הוא גדעון וכל העם אשר אתו ויחנו על עין חרד ומחנה מדין היה לו מצפון מגבעת המורה בעמק… מי ירא וחרד וישב ויצפר מהר הגלעד״. מדוע מדין צריכים להיות מצפון, אם הם דרומיים? מדוע גדעון היה צריך להזעיק את אשר, זבולון נפתלי אם המלחמה בדרום? יחד עם העובדה שגדעון הרס את מזבח הבעל, לא מן הנמנע שגם מלחמתו היתה באותו איזור צפוני המקודש גם ככה לבעל. כל אלה הם כמובן השערה פרועה.

אלא שאנו שמים לב שבתנ״ך יש לא מעט בלבול מכוון בין מדין, ארם ומואב. הן מדין והן ארם מכונים ״כוש״, בנות מדין נשלחו על ידי בלעם בן בעור, שישב בכלל בפתור שבארם נהריים וזומן על ידי מלך מואב. וכן הלאה.האם הבלבול נועד לכנות את אותו האויב של עם ישראל בשמות שונים יחסית לאותו מצב הרוח של הכותב באותה עת, שכנראה היו לו טעמים כלשהם לשם הקוד שהוא בחר באותו הקשר – אם לקרוא לאויב מדין, מואב או ארם?

בל נשכח שעמוס כותב במפורש שארם ישבו בקיר מואב, וכן כתוב במלכים: ״ויעל מלך אשור על דמשק ויתפסה ויגלה קירה״. כנראה שבתקופה שכתבו את זה, שהיא פוסט-ישעיהו, התייחסו למואבים שגם ככה כבר לא ישבו במואב, כאל ארמים במהותם, בגלל חילופי האוכלוסין שערכו האשורים. וכנראה שקרה דבר דומה עם המדיינים שהוגלו מצפון לדרום או מדרום לצפון באופן כפוי ולא בהגירה רצונית. בקשר למדין אין סימוכים. בקשר למואב יש בהחלט. הבדלים אתניים יכלו בהחלט להיות בין השלושה, אך מסתמן שכולם ישבו באותו מקום ושיתפו פעולה אחד עם השני. המדיינים עשויים להיות שבטים ערביים, אך לא מן הנמנע שההנהגה הפוליטית שלהם היתה קשורה בקשרים פורמליים עם הארמים, או שמדובר בשבטים ארמים מתחרים, שהשם בא להבדיל אותם אחד מן השני.

הנחת המוצא שלי היא שהטעמים של הכותב בבלבול ביניהם הם מיסטיים, וכל שם קוד מציין כח דמוני אחר. אך טענה כזאת יכולה להיות בקלות אנכרונית, אלא אם מניחים שמעשיות התנ״ך נכתבו בתקופה ההלניסטית. מסתמן לפי מה שכתבתי על אליהו, שסיפורי התורה הם רוויזיה של ההיסטוריה ונכתבו מטעמים רפורמטיביים. כלומר סיפורי אברהם נכתבו כדי להצדיק את מעבר המקדש לירושלים, ולכן הוסיפו לאליהו את ״באר שבע אשר ביהודה״. כנראה שהסיטו את מדין לדרום מאותה הסיבה.