פרשת הקללות שבדברים היא הגרסה המעודכנת של פרשת הקללות שבויקרא, ומייצגת מסורת אחרת וחדשה. מסורת שניה. לכן דברים נקרא "משנה תורה", הן מפני שהוא תורה שניה והן מפני שהוא תורה שונה. הרפורמה שעזרא עשה היה לכונן לוח שנה חדש. חוץ מלהעביר את ראש השנה למלכים ולרגלים מניסן לא' תשרי, הוא עשה עוד רפורמה קטנה וזניחה – העביר את ראש השנה "לשנים לשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות" מחג השבועות לא' תשרי – וקבע שאת פרשיית הקללות המקורית של ויקרא קוראים בשבועות, זכר למסורת הקודמת ואת פרשיית הקללות החדשה קוראים בראש השנה (מסכת מגילה ל"א ב')
ניתן לשים לב שבפרשיית הקללות בויקרא יש זיקה למסורת השמיטות ולמספר שבע. יש משחקי מילים עם "שבע על חטאותיכם" ועל לאכול לחם לשובע. הרעיון הוא ששבועות הוא סוף שנה לאילן (ראש השנה ט"ז א') וזה מרפרר למדרש רבה בראשית ט"ו, שמספר על כך שפרי עץ הדעת היה החיטה, שגדלה אז על העצים ובעקבות החטא הקדמון נענשה, ואת הלחם היו אמורים מאז לאכול בזעה, במקום לקטוף ישירות מהעץ. זה הרעיון של ספירת העומר. ומתכתבים שם עם הרעיון שבארץ מצרים אכלו לחם ל"שובע" (שמות ט"ז ג' – גם איכה ה' ו' מכילה רפרנס דומה, שמקישה בין גלות אשור לגלות מצרים "מצרים נתנו יד אשור לשבוע לחם"). הפסוק הזה הוא ליבה של הקללה "בשברי לכם מטה לחם ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד והשיבו לחמכם במשקל ואכלתם ולא תשבעו". בויקרא מדברים על ברית בין עם ישראל לאלוהים שישראל הפר אותה, ומה שעזרא עשה בחידוש שלו הוא לכונן "ברית חדשה".
בפרשת הקללות בדברים פרשת הקללות שינתה ייעוד והפכה להיות מאיומי קללות לאיחולים של אחרית הימים. יש בה המוני רפרנסים לנבואות האסכטולוגיות של ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל וכו', על רקע מהפכות האזוריות (קרב כרכמיש) שקרו בזמן גלות בבל והיו הטריגר לשיבת ציון ועל מה שיקרה בעקבותיהן. הרפרנסים הם הן על כלי הנחושת והברזל של צרי ישראל, והן אזכור של "גוי אשר לא ידעת". באסכטולוגיה של אז אלה דימויים לעממים מקצות האימפריה שינצחו את האימפריות של אז, ונקראים בשם הקוד "כוש". כוש הן הממלכה שמדרום למצרים והן הממלכות שמצפון לים השחור (עממי יפת – משך ותובל) שמסומלים על ידי הארבה והתולעת.
שבי ציון הלכו על בטוח, הם רמזו רמזים רב משמעיים בקשר לזהות של אותו "כוש" – מצד אחד זה יכול להיות פרס, מצד שני זה יכול להיות יוון, מצד שלישי זה יכול להיות כל אחד בעצם שיתיישב על השבלונה המשיחית הזו. כך שההקשר של הנבואות האלה הוא לא היסטורי אלא "היסטוריציסטי" – כלומר מתי שהוא בעתיד תהיה גאולה שלא ברור מה אופיה, אבל מה שכן ברור הוא שההיסטוריה תלך לכיוון מסוים שתוצאותיו רשומות בפרשת הקללות, וההשלכות של תוצאותיו בנבואות הנחמה. "בבל", "מצרים" וכו' אינם העממים האקטואליים אלא ישויות מיסטיות. והמחריבים שלהם הם אותו "גוי".
(בפרשנות הנוצרית "בבל" ו"מצרים" הם האנטיכריסט, וה"גוי" הוא צבאות המשיח של ישו. בשלב כלשהוא בהיסטוריה ראו את הסרצנים כ"בבל" ואת המונגולים כ"גוי אשר לא ידעת". במרידות העממיות בימי הביניים היו מי שראו את האפיפיור עצמו כאנטי-כרייסט וכנבוכדנאצר המודרני)
by Negus of Pop
Culture Agent 
להשאיר תגובה