Culture Agent

המקור המשוער לשם "ירדן" הוא מלשון י.ר.ד, המתאר את הזרימה שלו מראש החרמון לכיוון ים המלח. גם בגמרא במסכת בכורות נ"ה א' דורש רבי יוחנן "למה נקרא שמו ירדן שיורד מדן".

אבל לי נראה יותר שמקור השם ירדן הוא מהשורש ר.ד.ה, שהוא המקבילה של מ.ל.ך. מקור המילה רוזן בעברית הוא מהשורש ר.ד'.ן, ומשמעו שליט, או יותר נכון מישהו שנמצא בראש ההיררכיה. "בי מלכים ימלוכו ורוזנים יחקקו צדק", "יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד". לאלוהים התנ"כי יש אובססיה להנגיד את עצמו לרוזנים בשר ודם, ולטעון שהם למעשה עבדיו, בעוד שהם טענו להיות אלים חיים. כלומר, המילה הזאת, רוזן, מסמלת שליטה. הנהר הוא משכנו של השליט, והוא נובע מה"אולימפוס הכנעני", החרמון / הלבנון. כך שהירדן הוא השביל המוביל אל משכנו של אבי האלים.

בעברית משמעות המילה רודן היא "שליט יחיד". אני מניח שהמונותאיזם היה מאוחר יחסית, כך שלקרוא לנהר הירדן על שם "ה' אחד" זה אנכרוני, אבל סביר להניח שמדובר בצורה זו או אחרת של אל הנהר – כפי שאוסיריס או חעפי היו אלי הנהר המצריים, וכפי שבמיתולוגיה הבבלית, הפרת והחדקל הן התגלמויות של האל מרדוך.

%

הקוריוז הנחמד הוא שאל הנהר היווני נקרא פנאוס, כפי שנקרא אחד מיובליו של הירדן, הבניאס ("מערת פמייס"). למרות שלרוב נוטים לשייך את שם העיר לאל פאן ; אל נהר יווני נוסף הוא אלפאוס. התגלמותו של אלפאוס היא נהר בשם זה שנמצא בפלופונסוס. פאוסיניוס מספר על המיתוס ועל פיו אלפאוס אהב את הנימפה ארתוסה, אבל היא לא רצתה אותו. הוא רדף אחריה, והיא נמלטה והפכה למעיין. אלפאוס הפך עצמו לנהר שנשפך אל תוך המעיין. פאוסיניוס נותן כמה דוגמאות של נהרות שנשפכים אל תוך ימות – הנילוס והירדן. וליתר דיוק, נהר עטברה שנשפך אל תוך הנילוס, מפגשי הנילוס הכחול והנילוס הלבן ואולי אף אגם ויקטוריה. מאגרי המים בירדן הם כמובן הכנרת וים המלח, אליהם נשפך הירדן.

חשוב לציין בהקשר הזה שיש האומרים שהמעיין שארתוסה הפכה אליו נמצא באי אורטיגיה שבסירקוזה בסיציליה. לפי טענה זו, אלפאוס שהוא במקור נהר ביוון, כאמור, נשפך אל המעיין בסיציליה באמצעות חיבור תת קרקעי. דהיינו, המיתולוגיה מדברת על מחילות תת קרקעיות שמהן מי תהום עולים ומציפים את הארץ. נראה אמנם כי מדובר על נסיון להדק את הקשר של הקולוניה היוונית בסיציליה עם קהילת האם, אך אי אפשר לפסול את ההנחה שמנסים לתת לאל הנהר יכולת נוספת: לשלוט במי התהום בקרקעות סביב הנהר ולהחליט מתי יציפו אותן.

כידוע, כך גם המדרש מספר על הירדן עצמו. מתחת לעמק הירדן נמצאות מחילות המובילות לגן עדן, שם נמצא באר מרים שנקבר מתחת לישימון. המעיינות התת קרקעיים נקראים "תהום", ושואפים לעלות על גדותיהם. רק נס מונע מהם להציף את העמק. לפני הגירוש מגן עדן הם אכן היו עולים על גדותיהם פעם ביום ומשקים את הגן, כעת נותרו רק כמה פתחים ובדרך נס הם שומרים על מפלסם. לעתיד לבוא, מסתבר, כשגן עדן יתגלה והגזע האנושי ישוב אליו, שוב המעיינות הללו ינבעו ויעלו על גדותיהם. אחד מהפתחים של גן העדן, הקדרון, ינבע בשצף שיבקע את הר הזיתים לשניים, שני נחלים שיצאו מקו פרשת המים, האחד לכל ים. תהיה זו בקיעה של הר ויציאה של נהר מבורך ממנו ממש כפי שמסופר על הירדן, שמרגע שההרים רקדו כאלים והארץ חלה מפני האדון, נחצו הרי השומרון והגלעד, והרי יהודה ומואב. ביניהם נוצר הנחל, שנשפך בסופו של דבר אל הים.

פתח נוסף שמפורט הוא אבן השתיה. דוד המלך היה צריך להשתמש בקמע שעליו חקוק שם ה׳ המפורש בכדי לעצור את התהום מלהתפרץ. ובמקומות אחרים טוענים חז״ל שהפתחים נמצאים דווקא במקומות אחרים לאורך הירדן: בית שאן, חמי טבריה ואפילו מערת המכפלה, היא מקורה של רשת המנהרות המסועפות ומסודרות בצורה של מבוך.

%

רמז נוסף לקדושתו של הירדן, ניתן למצוא במיתולוגיה הכנענית, בסיפור על מלחמות בעל וענת. על פי המיתוס, אל עמד לפרוש וביקש לחפש לעצמו מחליף. החלה מלחמה בין האלים. ים ביקש לרשת את השלטון, אך בעל נלחם בו וניצח אותו. בעל ביקש לבנות לו ארמון כדי לציין את מלכותו, מות התרעם ואיים להרוג אותו. בעל שלח שניים ממשרתיו, גפן ואגר כדי לפייס את מות. מות לא הסכים, והרג את בעל. ענת החזירה אותו לתחיה. בגלל שהשניים לא מצליחים להרוג את מות, בעל נאלץ לרדת אל השאול באופן מחזורי.

משמעות המיתוס הוא שהירדן יורד מן החרמון, נשפך לכנרת שאמורה להיות הארמון של הבעל, וממנה נשפך אל ים המלח שאמור להיות הארמון של מות. לכל אורך הדרך, האדמה פוריה וגדלים בה גפנים ותמרים (אגר = חקלאות). הירדן, אם לא התגלמות של אל בעצמו, הוא לפחות ההתגלמות של המדרגות לארמונו של אבי האלים.

מות לא היה תמיד אל השאול המרושע. מות היה, מסתבר, אל מקביל לבעל. בעוד שבעל נקשר אל פעילות השמש, מות נקשר אל פעילות הירח. מסעה של השמש מסתיים בצורה מחזורית בזמן שהיא משלימה את מסעה מתחת לאדמה, ונקברת שם עד אשר נולדת מחדש וזורחת – מיתוס שקיים במיתולוגיה המצרית במסעו היומיומי של רע סביב כיפת השמים. מות נחשב כאל השאול לא מפני שהשאול הוא מקום המאיים להשמיד את העולם, אלא מפני שהוא זה שאחראי בסופו של דבר על הפונקציה של ״האל הקם לתחיה״, זה שחווה את המוות וחזר לחיים. בעל ומות השלימו האחד את השני, כאשר גילמו את שני פניו של האל הנודד בין הארץ והשאול.

המסע הזה בין חיים למוות, מוכר מהמיתולוגיה היוונית כחציה של נהר. כארון משיט את המעבורת שלו על פני הסטיקס, ומוליך את נשמות המתים אל השאול. אורפאוס חצה את הנהר בדרכו לשאול ובחזרה. החוליה החסרה בכדי לשייך את הירדן עצמו לפולחן הזה של בעל ומות שנמצאים האחד בכל צד של הנהר, היא שני עבריו של הירדן. אנו רואים בתנ״ך שבכל פעם מסומלת חציה של הירדן מהעבר המזרחי לעבר המערבי כ״קימה לתחיה״. הרואה מעברות הירדן, מקום בו ניתן לחצות את הנהר בהליכה ברגל, מהרך ״ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה״. הפרקסיס של הדת הישראלית הוא מעבר מגדה לגדה. האירוע הגדול שקרה כשההר נחצה לשניים וממנו יצא נהר, היה מתן האפשרות לחציה בין שני עברים, לטרנספורמציה.

%

הנחה אחרונה בקשר לאטימולוגיה של הירדן, קשורה להשערתו של אברהם מלמט, שמקומות שונים בארץ ישראל, ובעיקר נחלים, מכילים את התחילית ״יר״. מאחר שבעברית הקדומה, יריה, היא הקמת מקום ״מי ירה אבן פנתי״, ניתן להניח ש״יר״ משמעו ״מקום״. כך, ״ירשלם״, הוא מקומו של האל ״שלם״. האם ניתן לומר שירדן, היא מקומו של אל בשם דן? מאחר שלא היה אל בשם דן ניתן לפטור את זה בשתי צורות:

1. מדובר בוריאציה של השם ״דגן״. מאחר שה-ג׳ רפה, היא הומרה בשפת הדיבור ל-ע׳ ונבלעה בסופו של דבר ב-ד׳. דגן היה אל נערץ בקרב הפלישתים והכנענים, אנו מוצאים גם מקום הקרוי בית דגון באיזור החופף לגבול בין שבט דן ליהודה בשפלה.
2. מדובר בתיאור המסמל גבורה. יוליוס לוי טען שמקור המילה דן הוא השורש האכדי dannu. כפי שבעברית המילה הנרדפת לגבר, מישהו שמצטיין בגבורה, היא אדון. כשמכנים אל כחזק מתכוונים לזה שהוא תקיף, שיש לו עוז. עוז הוא תכונה קלאסית שנהגו לשייך לאלים כגון בעל ומות ובהמשך כמובן ל-ה׳, ״ה׳ עוז לעמו ייתן״, ״ה׳ עזוז וגיבור״. עוז נחשב כאחד מהתכונות של האל מות, על פי הפסוק ״כי עזה כמוות אהבה״. מסתמן שאחד משמותיו של מות הוא עזאזל (או עזזאל), והיה זה אחד מהכינוייים של המצוקים במדבר יהודה, לכיוון ״ים המוות״.