אני לא יכול להחמיץ דיבור על המקום של ה-NBA בקידום הרעיון המשיחי בתרבות הפופ, ולכן אני מנצל את מותו של קובי בראיינט כדי להציג גם את דמותו, שהיא דמות של כל סופרסטאר ש"עולה השמיימה" על פי הנראטיב המשיחי.
החלק הכי חשוב בנראטיב הזה הוא שאנחנו סולחים למשיח, כי הוא משיח, כי למשיח מותר. ולא רק שמותר לו, אלא שהחטא שלו הוא האמצעי, אם לא התנאי, לגאולה. אנו סולחים לקובי בראיינט כמו שאנחנו סולחים למייקל ג'קסון. כי הם קיבלו כתב מחילה ממסדי, בבית המשפט. הסכם מחוץ לכתליו? לא משנה, לא דבקה בהם אות קלון. יש לכם טענות כנגד תקפותה של החלטת בית המשפט? יש לכם טענות כלפי יסוד יסודותיה של הדמוקרטיה!
ולהזכירכם, בהקשרים משיחיים, גם דוד המלך קיבל כתב מחילה ממסדי ואף אחד כבר לא זוכר לו את עוולותיו המוסריות. ומי שזוכר לא מבין. ומי שמבין "אינו אלא טועה". והאמת, בלי מרכאות, דוד המלך לא חטא. וכל מה שנראה היה שחטא, לא נחשב לו כחטא, כי הוא מהפך הרע ומעלה אותו לקדושה. ומי יודע אם קובי בראיינט לא ספג מהלומה דימויית משום שזו היא דרך הייסורים שלו.
כאמור, התקשורת האמריקאית אוהבת לתת נראטיב משיחי כמעט לכל דבר. המשיחיות היא משהו שמדבר לליבם של האמריקאים, ללב הנוצרי הרגיש שכל מה שקשור לג’יזס ממיס אותו. גם אם זה לא במפורש אלא במרומז, ברמה המטאפורית. לבראיינט היתה כאמור דרך יסורים, הדימוי שלו נפגע מאוד אחרי שהתנהל נגדו משפט אונס שבסופו של דבר לא יצא ממנו כלום. אבל הוא חזר כמו גדול, ל-81 נקודות, לאליפות בעידן פוסט-שאק. למען האמת גם האליפויות עם שאקיל אוניל נחשבו סוג של נצחון, כי קובי בראיינט הפך למילה הנרדפת לאליפות ללייקרס בעידן פוסט-שואוטיים. אבל הקאמבק הכי גדול, טרום העליה השמיימה הוא משחק הפרישה שלו.
כשכתבתי על מייקל ג'ורדן כמשיח, כתבתי ש"ככה זה כשפורשים בשיא". האליפות האחרונה בשיקגו של ג’ורדן הוכרעה במשחק האגדי נגד יוטה ג’אז, אחת מהדרמות הגדולות בתולדות הכדורסל שהיתה הלכה למעשה משחק הפרישה של ג’ורדן. גם קובי בראיינט הוא סוג של משיח שפרש בשיא. מול יוטה. הוא קלע במשחק הפרישה שלו שישים וכמה נקודות, במשחק שייזכר לפנתאון.
וכעת הוא מת, והעולם מתאבל. ורוצה להנציח את מורשתו בסמל ה-NBA, על אף הכתמים הרבים שמלווים את דמותו. כי ג'יזס. זה למה.
רודולף אוטו כתב בספרו “על הקדושה” על כך שדתיות היא לחפש את הקדושה, או יותר נכון להאמין בדרך חיים שמסוגלת להביא לגאולה. בדיבורים על נראטיב משיחי אנחנו מזכירים לעצמנו כל הזמן שיש לנו לאיפה לשאוף, זה כאילו כדי לשכנע אותנו להתמיד במסע למרות המהמורות. מין “שבע ייפול צדיק וקם”. כשיש מהמורות אנחנו מתייחסים אליהן כמו אל דרך יסורים, או כמו אל “ירידה לצורך עליה”. המטרה היא בסופו של דבר להגיע אל השיא.
המסר שמקבלים מהתרבות הפופולרית הוא מנגינה שחוזרת כל הזמן של “התמד, המשך, אל תתייאש”. זה כאמור גם הרעיון של תקיעת השופר בריטואל היהודי. תקיעת שופר מתרחשת בכל מועד שיש לו קשר לתהליך המשיחי. בכל פעם שמדברים על “מסע הגיבור” המשיחי. בעיקר בטקסי מעבר שמתוארים בתנ”ך, כמו לדוגמה הכניסה לארץ, כמו השמיטה והיובל, כמו טקס המלכת שלמה המלך ומשיחת צדוק הכהן במלכים א’ פרק א’. זה הרגע שבו השרביט הועבר פעם נוספת וניתנה האפשרות לבקש עד חצי המלכות ותעש, זה הרגע שבו הלפיד האולימפי הועבר פעם נוספת במסע שלו אל עבר האבוקה הגדולה.
האש האולימפית היא הפרקסיס האנושי, הרגע שבו האנושות מאוחדת ברעיון הספורטיבי שעל פיו המגרש הוא עולם מתוקן שבו יש דין ויש דיין, וכל מעשיך בספר נכתבים. זה מה שהאנושות רוצה ולכך היא צועדת. התרבות הפופולרית היא רק הדרך שבה הדימוי הפסיכולוגי הזה משתקף במה שכולנו חושבים יום-יום. התרבות הפופולרית היא האמצעי של נפש העולם להתבטא.
מאחר שכל אחד נתקל בקשיים בחיים שלו, ומאחר שהתרבות המודרנית היא ייצוג של המציאות, כל אדם מסוגל לראות במעללי גיבורי התרבות שלו סממנים טיפולוגיים. "דרך היסורים" של הכוכב האהוב עליו, כמוה כפרה פיגורציה ל"סבלו של המשיח", כשהמשיח הוא כמובן כל אחד ואחד בנפרד, ו"רוח העולם" כולו. משהו בסגנון – הגעתי לגיל 30 ולא עשיתי שום דבר בחיים עדיין? אל דאגה, לאונרד כהן גם התחיל את הקריירה בגיל 35.
Culture Agent 
להשאיר תגובה