התנ"ך מציג שתי גרסאות לגבי מקורם של הפלשתים: גרסה 1 שהם יוונים (כתיים), גרסה 2 שהם מצרים (כפתורים). על בסיס זה גם המחקר, שמצא יותר סימוכין לגרסה 1. דהיינו, הפלשתים הגיעו מאיזור יוון. בין אם מכרתים עצמה או מאסיה הקטנה, בין אם היו אויביהם של היוונים או היוונים הקדומים עצמם. לא משנה כל כך, העיקר שהם מבני יפת. ואם כך נשאלת השאלה מדוע התנ"ך מתעקש "ומצרים ילד את לודים ואת ענמים ואת להבים ואת נפתחים, ואת פתרסים ואת כסלחים אשר יצאו משם פלשתים ואת כפתרים"?
בהקשר המצרי כותב ירמיהו, "עלו הסוסים והתהללו הרכב ויצאו הגבורים כוש ופוט תפשי מגן ולודים תפשי דרכי קשת". כלומר, ה"לודים" הם חלק מה"פמליה" המצרית. ישנם מי שמשייכים את "לודים" ללידיה שבאסיה הקטנה, וכן ישעיהו אומר "ושמתי בהם אות ושלחתי מהם פליטים אל הגוים תרשיש פול ולוד משכי קשת תבל ויון האיים הרחקים אשר לא שמעו את שמעי ולא ראו את כבודי והגידו את כבודי בגוים".
אם כן, מהי אותה "לוד"? מהם אותם ה"לודים"? אפשר לתרץ שהכוונה ללוב, כפי שיחזקאל אומר "כוש ופוט ולוד וכל הערב וכוב ובני ארץ הברית אתם בחרב יפלו". וכן בדברי הימים "באו עמו ממצרים לובים סכיים וכושים". אך זה לא מספק אותנו. מדוע "לוד" הוא שם שחוזר גם בהקשר שמי, לדוגמה?
על הלודים נאמר באותו הפרק בראשית י', שהם בני שם ("ארפכשד ולוד וארם"). למעשה, מהצלבת הנאמר בדברי הימים א' א' ובין בראשית י' לבין עצמה, ישנם כמה וכמה עממים שלא ברור מאיזו שושלת הם – שם, חם או יפת. בני רעמה שבא ודדן הם דוגמה קלאסית לעממים שלא ברור מה מקורם.
הדבר הבולט ביותר הוא ייחוסם המפורש של גויי הים לבני יפת: "מאלה נפרדו איי הגויים בארצותם, איש ללשונו למשפחותם בגוייהם". לעומת זאת, בבראשית רבה נאמר הפוך: גויי הים הם דווקא משושלת חם, כל מה שקשור לים הוא ממצרים, ומה שמשותף לכל אותם הגויים הוא הרגלם לנאף ולגלות עריות, מה שהופך את כולם לממזרים ולמעוותים פיזית ("מפולשים" ; עדות קדם מדעית לעיוותים גנטיים כתוצאה מנישואי קרובים?)
"ומצרים ילד את לודים" וגו', א"ר אבא בר כהנא א"ר יהושע בן קרחה כל מוניטא של מצרים אינה אלא בים, לודים לודי ים, ענמים ענמי ים כשמן, להבים להב ים, נפתוחים נפתוחי ים, פתרוסים פרוויטות, כסלוחים פקוסים.
אמר רבי אבא בר כהנא פתרוסים וכסלוחים היו מעמידין הוטליסון היו אלו מגנבין נשותיהן של אלו ואלו מגנבין נשותיהן של אלו, מה יצא מהן, פלשתים, גבורים, כפתורים, ננסים.
בראשית רבה ל"ז ה'
רש"י בפירושו לשבת י' עמ' א', תולה גם את הרעבתנות והקניבליות בהרגלים של שבטי הפרא החמיים הללו: "שעה ראשונה מאכל לודים – אומה שקורין קנלינ"ש, ואוכלי אדם הן, והם רעבתנין". דהיינו, קניבלים שמקריבים קורבנות אדם. הדבר הזה יכול להתיישב עם הטענה ש"לוד" הוא אחד מהכינויים של התרבות המינואית, שמרכזה בכרתים. המינואים העריצו את המינוטאור, המפלצת בדמות שור שאכלה בני אדם. לכבודה הקריבו המינואים, ככל הנראה, קורבנות אדם, ומשום כך נחשבו מאוסים בעיני התרבות היוונית, המיקנית, שכבשה את כרתים והכריתה את הפולחן.
התנ"ך מגנה בתוקף הן את רעיון קורבן האדם והן את רעיון פולחן השור – שני דברים שאפיינו את הפולחן הפלשתי (רש"י, תהלים ל"ד: מלכי פלשתים נקראו "אבימלך" משום שעבדו את המולך ; גרר ישבה ב"מדבר שור" ; הפלשתים שלחו את ארון הקודש עם עגלה רתומה לשוורים וכו').
המולך עצמו היה בדמות מינוטאור לפי מדרש תנחומא. במלחמת דוד בפלשתים, הפלשתים חנו בעמק רפאים, שהיה על פני "גי בן הינום". סביר להניח שהם היו עסוקים אז בהקרבת קורבנות אדם לפני יציאה למלחמה, כמו ב"משחקי הכס" או משהו כזה.
וכיצד היה המולך בגיא בן הינום? עשוי חוץ לירושלים, ובמקום מופלג, וצלם היה ופניו של עגל, וידיו פשוטות, כאדם [שפותח ידיו לקבל] דבר מחברו. והיו מסיקין אותו עד שהידיים נעשין כאש. ושבעה קנקלים היו לו, והוא לפנים מהם, ולפי קרבנו של כל אחד ואחד היה נכנס, מי שמקריב עוף נכנס לקנקל הראשון, עז נכנס לקנקל השני, שה לשלישי, עגל לרביעי, פר לחמישי, שור לשישי. מי שמקריב בנו, אומרים הכומרים כי אין למעלה הימנו, היה נכנס לפנים מן הקנקל השביעי, והיה הולך ונושקו, שנאמר 'זובחי אדם עגלים ישקון'
מדרש תנחומא ואתחנן
אולי משום כך, משום שהפלשתים (והכנענים) מגונים בתנ"ך כאומות העוברות על טאבואים חמורים, אולי היפוך היוצרות המוסרי הזה הוא מה שמייחד בעיני התנ"ך את גזע חם – כמי שמשויך אסוציאטיבית עם הסטרא אחרא.
דברים כ"ג כותב על מספר קבוצות שלא יבואו בקהל ה', מפני שהם מורגלים בעבירה על טאבואים שכאלה, כגילוי עריות. ולעומתם מספר קבוצות שקרובות אל הקבוצות המוקצות, אך בואם בקהל ה' מותר בתנאי. כעת, משהפלשתים מסתברים גם הם כממזרים וכמקריבי קורבנות אדם, אנו יכולים להעמיד אותם לצד העמונים והמואבים (גם הם כאלה, עובדי מלכום ובעל פעור), כשתי הישויות המוקצות – וכשם שאדומי מותר, אבל מבין האדומים, העמלקים אסורים. כך עמוני ומואבי אסורים, מלבד דוד המלך, צאצא של מואביה, ונכדו רחבעם שמזרעו יצא המשיח העתידי, צאצא של עמונית.
בני כנען משוייכים לזרע חם בשונה מהעממים היושבים בסמוך אליהם שדוברים גם את אותה השפה והם מבני שם, בדיוק כפי שהכושים מוזכרים במקומות שונים כמדיינים וכארמים בני שם, אך בלוח העמים הם מודגשים כבני חם (ובנביאים כבני לוויה של המצרים). גם במקרה הזה, יש "משחק" בהתאם להקשר משייך את העם לשושלת אחרת, כששושלת מסויימת היא חיובית, אחרת ניטרלית והשלישית – שושלת חם – מוקצה מחמת המיאוס.
"הישויות" הללו, קבוצות שלא מורשות לבוא בקהל ה' על פי דברים כ"ג, הם אותם המוקצים. על פניהן בני קבוצות אלה לא יכולים לבוא "בקהל ה'" גם בדור עשירי, אבל בתנאים מסויימים אפשר "לטהר" אותן עם עושים כל מיני משחקים ובונים את עץ המשפחה שלהם אחרת, כך שייחשבו משורש אחר, ברוך יותר, מקולל פחות. ואז, כשהן לא מוקצות, הן יכולות לבוא בדור שלישי. במשפחתולוגיה של התנ"ך "הישויות" הן כולן קבוצות שקשורות לעם ישראל באיזו שהיא דרך, ונחשבות לאבותיהם-מולידיהם של "המשיח".
המשיח בא מזרע פלשתים, אבימלך מלך גרר הוא כביכול אביו של יצחק. המשיח בא מזרע מואב ועמון, כאמור מואב הוא כביכול אביו של דוד המלך, ועמון של רחבעם נכדו. במדרש המפורסם על "בני הרפה", על איך שערפה הלכה לזנות עם הפלשתים לאחר שנפרדה מנעמי (סוטה מ"ב), גלית הוא בנה של ערפה, האנטיתזה לדוד בנה של רות – כאילו כדי להציג את שני האיתנים האלה כשווים בכוחם: גלית הוא מין "מגהטרון" כשם שדוד הוא "אופטימוס פריים", שכן הפוטנציאל של ערפה ורות היה שווה וכל אחת היתה יכולה להיות אמו של המשיח.
באותו הקשר, תמנע – אמו של עמלק – היתה גם בתו של אליפז וגם פילגשו, ולכן מוצאו של עמלק גם הוא בגילוי עריות, בדיוק כשם שמוצאו של דוד הוא ממי שגם בנו וגם נכדו, פרץ בן יהודה, בנה של תמר. בכל המקרים מדובר על צאצאים שהם תוצרים של גילוי עריות, וכביכול היו אסורים לבוא בקהל ה', אבל טריק מקגייוור כזה הכשיר אותם, והכשיר את שושלת המשיח. בסופו של דבר יצא מאותו שורש, שורשו של המשיח.
לעת עתה אם שואלים אותי, אני יכול לציין שאני לא חושב שיש משמעות לזיהוי הגזעי של הפלשתים. נראה יותר שכל הפולמוס בתנ"ך הוא נגד טכנולוגיית הברזל, ובהקשר הזה גם צבא מצרים וגם צבא יוון התאפיין בקשתים ובמרכבות ברזל. ליתר דיוק, צבא יוון לא התאפיין בקשתים. הקשתים שהיו בצבא יוון היו בדרך כלל שכירי חרב שנקראו "טוקסוטאי". הטוקסוטאי באו מכרתים ולבשו מגן שנקרא "פלטה". מה שמזכיר לי אסוציאטיבית את "הכרתי ואת הפלתי" – איזור שגבל בנחלת הפלשתים בנגב.
Culture Agent 
להשאיר תגובה