בספר "קדמוניות המקרא" יש נוסח אחר לעשרת הדברות, שזה דבר נפלא ומוזר. אבל בעיקר בולטת לי בעין העובדה שיש רק תשע דברות, אין את הדיבר "לא תגנוב".
המחצית השניה של הדברות, הדברות של "לא", שכאמור "תגנוב" נעדר ממנה – מנומקות בזיקה ליציאת מצרים. "לא תנאף, כי לא נאפו בך אויביך כי יצאת ביד רמה", "לא תרצח, כי לא רצחו אותך", "לא תחמוד כדי שלא יחמדו את ארצך" וכו'. הדבר המאלף הוא שהניאוף המדובר בעשרת הדברות אינו קשור לניאוף באשת-איש. הניאוף הוא מלשון חרון אף, מלשון "לאנף" כמו "הלעולם תאנף בנו תמשך אפך לדר ודר". כנראה הכוונה, אסור לכעוס ולרטון, כמו שהאויבים שלך לא פצו את פיהם כשיצאת ביד רמה.
גם בדיבר הנוסף שבו כתוב כביכול על עניינים של אשת איש, לא תחמוד, לא מוזכר העניין. לא כתוב "לא תחמוד אשת רעך, ועבדו ואמתו, ושורו וחמורו, וכל אשר לרעך", אלא רק "לא תחמוד בית רעך". ולמה? פן יחמדו אחרים את ארצך. אם תחמוד, אם תרטון למה להם יש ולך אין, הגויים ירטנו למה לך יש את ארץ ישראל ולהם אין!
בנוסף, מעניין לראות שהטעם ל"לא תעשה כל מלאכה" ביום השבת הוא אמנם כי באמת ה' נח ביום השביעי, אבל חשוב לדעת שהמנוחה שלכם אינה שביתה מכל מלאכה, האיסור על המלאכה הוא לשם נשיאת שבח ל-ה' בתפילה בציבור, לא בגלל טעם מטאפיזי כלשהוא….
שלוש הדברות הראשונות זהות פחות או יותר מלבד הבדל נוסף ומטריד. אין איסור לעבוד אלוהים אחרים, יש רק איסור על עבודת כוכבים ופולחן חיים, על פסל ותמונה. כך שאם באופן תאורטי יהיה אל מופשט מתחרה ל-ה', זה אחלה. בנוסף, ה' פוקד עוון אבות על בנים ושלשים ורבעים רק אם "הולכים בדרך הוריהם". שזה הגיוני, אם אתה טוב, תקבל פרס גם על זה שאבא וסבא שלך היו טובים. אם אתה רע, וגם אבא שלך וסבא שלך היו רעים, הרוע כנראה מושרש בך ומגיע לך עונש גדול יותר…
לפי א. ש. הרטום "פן יאמרו שומריך עדות שקר" היא הוכחה לכך שמי שכתב את קדמוניות המקרא האמין במלאכים מקטרגים בבית דין של מעלה. האמת? לא מן ההכרח. כתוב "שומר ה' את כל אוהביו ואת כל הרשעים ישמיד", ונאמר "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל". "שומר" הוא "אוהב", אם תעיד עדות שקר, אנשי שלומך יבגדו בך – זו הכוונה.
לסיכום: מסתמן שעשרת הדברות אינן אלא סט של "כללי נחמדות" לחיים של הפי הפי ג'וי ג'וי, ולא איזה חוזה דרקוני עם אלוהים. ה' מצווה את עם ישראל להמנע מלריב עם אנשים, מפני שריב עם אנשים ובעיקר עם העממים מסביב, מסוגל להביא למציאות שבה זכותם על הארץ המובטחת מוטלת בספק. הוא מצווה עליהם להיות אנשי שלום. הפרושים לקחו את זה לכיוון של מידת החסידות, להפריז בחסד. הנוצרים לקחו את זה לכיוון פסיכי של אם מישהו עשה לך דבר רע, במקום לכעוס עליו אהוב אותו והאר לו פנים, תעשה עליו דאווין כך שהוא יחשוב לעצמו "תגידו, הוא אדיוט? הרי הזקתי לו, הוא לא אמור לכעוס עלי?", ומרוב הפתעה התנהגות טובה תגרור התנהגות טובה, והרשע יחדל ממעשיו הרעים. כלומר, זה מין מנשר נחמדות ויראלי.
בכלל, הספר הזה, קדמוניות המקרא הוא מטמטם ברמות. הכרוניקה שיש בו שונה בלא מעט פרטים מזו של התנ"ך. במקומות מסוימים היא מוסיפה המון פרטים, במקומות אחרים משמיטה, ובמקומות אחרים שופכת המון אור על מקרים שהכותב המקראי טשטש אותם בכוונה. בחלק מהמקרים האור הזה נגלה אלינו דרך המדרשים המוכרים לנו, כמו מדרש רבה ומדרש תנחומא. א. ש. הרטום מראה בהערות השוליים הרבה רפרנסים למדרשים.
אחד מההבדלים הבולטים הוא הסיפור על השופט קנז, שמוקדשים לו ארבעה פרקים. הוא היה המנהיג הראשון של ישראל לאחר יהושע, ותקופתו היתה מיתולוגית ברמה כזו שרק בגלל שיורשיו היו כל כך לא מוצלחים, זקני העם נזכרו בערגה בתקופת הזוהר של הנהגתו ודרשו משמואל שימליך מלך. ואגב, לא שמואל אלא אביו, אלקנה, שהגורל נפל עליו* אבל הוא סירב לקחת את ההנהגה על עצמו… ואז החליטו שבנו יהיה המנהיג.
ההתנגדות של שמואל להמלכת מלך לא היתה מפני שלא ראוי שלעם ישראל יהיה מלך ככל העמים, אלא רק כי "עדיין לא הגיעה העת", וכי מלך ימלוך רק מתי שישראל ינצחו את אויביהם ויבנו את בית המקדש. כלומר, שמואל חשש לקרב את הקץ ולהגשים את התנאים לגאולה לפני שהגיע הזמן… הסיפור על שלושת התנאים לגאולה מוכר ממסכת סנהדרין "שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ – להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית-הבחירה". הסיבה ששמואל שלח את שאול להכרית את עמלק היא כדי לצמצם את חלון הזמן שבו לא התקיימו התנאים. ומיד לאחר ששאול הודח ודוד הומלך, כבר דיברו על לבנות את בית המקדש – שוב, כדי לזרז הליכים.
הערה: סיפור הטלת הגורלות הועתק משאול, שלו יש הרי שני סיפורי המלכה שונים – באחד עלה בגורל ובשני נבחר על ידי ה'. בקדמוניות המקרא אין את הסתירה. אלקנה/שמואל עלה בגורל, שאול נבחר על ידי ה' (בסיפור המלכה די דומה לדוד המצטנע, שאלוהים מנחה את שמואל לבחור בו)
Culture Agent 
להשאיר תגובה