אכילת בשר ביהדות אסורה. אלא אם כן מתקיים קריטריון X. הבשר הוא סוג של פרי עץ הדעת, נחמד להשכיל וטוב למאכל וערב לחיך, אבל אסור. ומי שאוכל אותו, חוטא. אלא אם כן הוא אוכל אותו בטהרה, בבית המקדש. ואם לא בבית המקדש, אז בתחום אחר מקודש, בזמן או במקום. בכל המקומות בהם מוזכר בשר בתנ"ך הוא מוזכר בהקשר חיובי, אך ורק במסגרת אותו אקסיס מונדי. בכל ההקשרים האחרים אכילת הבשר מגונה, או כעבודה זרה, או כדבר שלא עולה בקנה אחד עם עבודת האל.
בהקשר של אותו אקסיס מונדי, אכילת בשר רצויה, לעיתים מועדפת. רק באמצעות אכילת בשר ניתן להגיע למדרגה התודעתית של "שמחה", זחיחות דעת. לעבור על טאבו בלי נקיפות מצפון, דווקא משהו שאסור ביום יום וברגע שמותר, לעשות אותו מבלי לתת מקום במחשבה על זה שבנסיבות כלשהן הוא אסור. היסוד האנטינומיסטי הזה מתגלם ביהדות בשלל "אירועי ציר" שכאלה, שבעקבות מעבר דרך "שער", "טקס מעבר" אל תוך המתחם המקודש, מהפכים את הטאבו ומעלים אותו לקדושה. יחסי מין הוא הדוגמא הקלאסית, טקס המעבר הוא טקס הקידושין, מה שהיה אסור לפני כן, כעת מותר ואף רצוי, במיוחד כשהוא נמצא במסגרת המתחם המקודש שהוא "הבית", ליל שבת.
זחיחות הדעת הזו בתרבות היוונית נקראת "אטרקסיה". כשיש לך את האטרקסיה, אתה מסוגל ולפעמים אף נדרש לקיים "מצוות הבאות בעבירה". רק במסגרת הכוונות הטהורות הללו אתה מסוגל ליישם את הפרקסיס כפי שאמור להיות.
רוצה לומר, באופן פרדוקסלי, לפעמים אין משמעות לטאבו אלא אם הפרת אותו. טאבו מוגדר כטאבו רק מפני שיש את אותו המתחם שבו ניתן להפר אותו. הטאבו התנ"כי הוא אכילת הבשר, הפרת הטאבו היא באמצעות מעשה מאגי שנקרא שחיטה כשרה. השוחטים יודעים לכוון בכוונותיהם הנכונות בטקס השחיטה, ולעשות הוקוס פוקוס שבמסגרתו השחיטה לא רוצחת את הנפש של החיה אלא דווקא מעלה אותה לקדושה, אז לשוחטים מיסטיקנים מותר. אבל לסתם אנשים אסור.
כמובן, הבעיה היא שמסורת הכשרות ביהדות הפכה את השחיטה הכשרה לבית חרושת לשחיטות טכניות חסרות כוונה, במקום שכל השוחטים ידעו את הכוונות הנכונות. התכנון המקורי היה שבעלי המקצוע – כהנים, נביאים, אנשי שם – הללו יהיו נדירים, ולא יימצא בין היהודים מי שיידע איך לשחוט כהלכה, והיהודים לא יאכלו בשר. אלה שכן ידעו, יהיו על תקן מגיקונים, שחיטה היא מעשה מאגי לכל דבר ועניין.
בשחיטה כשרה יש שתי פעולות. הראשונה היא חיתוך הקנה, "קנה" הוא סמל חשוב בקוסמולוגיה המיסטית של היהדות. ה"קנה" הוא הכלי עימו הפיח אלוהים את רוח החיים באפיו של האדם, ה"קנה" הוא הקמע שעמו יגאל המשיח את העולם. השניה היא שפיכת הדם. שפיכת דם אסורה באופן כללי, ובעיקר שפיכת דם האדם אסורה. דהיינו, אל תחשבו שאם התרתי לכם עכשיו להרוג כדי לאכול בשר, תוכלו גם להרוג האחד את השני ולאכול האחד את השני. רצח הוא עדיין טאבו, וגם במקרים שבהם הטאבו מופר.
מכאן: הריגת אדם היא טאבו מוגבל אפילו יותר מהריגת חיה, ואכילת אדם היא הטאבו החמור ביותר שקיים. אם איך שהוא ניתן לאכול חיה, אדם אי אפשר לאכול בשום אופן.
האם במסגרת השאיפה לאטרקסיה המיסטית אכן התקיימו טקסים קניבליים ביהדות? אין שום יכולת לדעת. הטקסים האלה הם סודיים מכדי שייצאו החוצה. אם אנחנו מסתמכים על דיווחים עוינים, הרי שיש לנו שפע של דיווחים על טקסים קניבליים במסגרת היהדות, או במסגרת הכתות הכופרות בנצרות, החל מהעת העתיקה (עלילת אפיון), וכלה בעלילות הדם נגד היהודים בימי הביניים, או כלפי "שבת המכשפות". סביר שאותה פאניקה מוסרית בימי הביניים היתה מפני שהיהודים נתפסו כמיסטיקנים, מפני שהיהדות הממוסדת צידדה בשימוש בפרקטיקות מיסטיות ומאגיות גם בקרב פשוטי העם שאינם מעורים בכוונות האמיתיות.
Culture Agent 
להשאיר תגובה