Culture Agent

ספר דברי הימים מוסר כמה שושלות מקבילות וסותרות של בני יהודה, ומבלבל בין כלב בן יפונה ובין כלב בן חצרון, עד שהוא נותן את התחושה ששני האנשים חד הם. דברי הימים מעמעם את זהות אבות שושלת בית דוד, ולא נותן תשובה חד משמעית אם היא מזרע כלב, או מזרעו של רם. או ספציפית מזרעו של נחשון בן עמינדב, כאשר השם נחש והטיותיו חוזר לאורך השושלת הזאת, בפעם האחרונה בשמו של ישי אבי דוד. מה שברור הוא שאם השושלת נקראת אפרת, ולה היו כמה בנים, שבשל סכסוך משפחתי כלשהוא נפרדו ונפוצו.

לאן? למה? מתי? לא משנה. בדברי הימים ובשאר המקורות, הן התנ"כיים והן המדרשיים, יש כל מיני גרסאות. הדבר החשוב יותר לענייננו הוא שמכל הסמטוכה ניתן להבין שיש שתי גרסאות לאבי שושלת דוד ומקורה. לפי גרסה אחת בית דוד הוא מזרע האח מבית לחם, לפי גרסה אחרת הוא מזרע האח מחברון (או יותר נכון מהעיר גדור הסמוכה), שחלוקים בטענה מי הבכור ומי הצעיר מבין שניהם.

התסבוכת הזאת באה לצייר בקווים כלליים את המיתוס המשיחי: סכסוך ירושה בין שני אחים באשר לשאלה מי נושא את הקמע המשיחי. בשלב זה אח אחד ניצח, בשלב הגאולה האח שאמור לשאת את הקמע ינצח. הקמע מסומל כמטה שעליו כרוך נחש, או יותר נכון כזה המכונה בתנ"ך "קנה".

מדובר כאן לא במסורות סותרות אלא בנראטיב: מתחזה אנטגוניסט שמחזיק בקמע ומתיימר לשלוט בעבור חזקתו, ופרוטגוניסט שמסרב להשלים עם המציאות, ומנסה בכל כוחותיו להחזיר לעצמו את הקמע. גם סיפור יעקב ועשו מציית לנראטיב הזה, עשו בינתיים שולט בעולם ויעקב מייחל ליום בו היוצרות יתהפכו.

בהקשר של דוד, המצב שבו דוד הוא בן בית לחם, הוא המצב הקיים. המצב שבו דוד הוא בן "אבי גדור", הוא המצב הרצוי שבו המשיח ישיג את הקנה, וינצח את אויבו, צר המשיח.

נחוניה בן הקנה, רבם של רבי עקיבא ושל רבי ישמעאל, נחשב כאבי תורת הסוד היהודית. בכמה ספרים שמיוחסים לו, הוא (או אביו) נקרא "קנה אבן גדור בנו נחום ממשפחת רם", וכן "אלקנה בן ירוחם בן אביגדור ממשפחת רם". אני מקווה שההקדמה הזאת מתחילה מעט להסביר מה ראה כותב ספר הקנה וספר הפליאה, לייחס את עצמו בצורה פסבדו-אפיגרפית לאבי שושלת בן דוד (כלומר, "בן-פרצי"). שני הספרים הללו, טוענים שביהדות אין פשט אלא רק סוד. על כן, אין ערך רב לפשט המתגלה בקריאה "רגילה" של המקורות. הקריאה הרגילה תסמן על כך שהמשיח מקורו מבית לחם, בעוד שהמשיח האמיתי מקורו בגדור.

%

הקנה הקנה לקין את שמו, וגרסת "ספר חיי אדם וחוה" (פסוק כ"א) תומכת בטענה. על פי ה-Chicago Assyrian Dictionary, השם ("quanu": קָ-נוּ) מופיע במכתבי אל-עמארנה גם כן במשמעות זו. ובדיוק במשמעות זו גם יחזקאל מ' משתמש במידות בית המקדש. בפרק ח' יחזקאל מספר על סמל הקנאה המקנה שנמצא "פתח השער הפנימית", ומתכוון מן הסתם למטה אהרן ששכן בדביר בקודש הקודשים, ובנפלו היה הופך לנחש. לא משנה כעת מה הקשר בין קין לבין הנחש, לפי הגנוסיס הוא קיים, וגם לפי הגמרא בשבת קמ"ו ובתוספתא סוטה ד' ה'. משנה רק שקודש הקודשים היה מקום סמוי ו"צפון", שאפילו לכהן הגדול היה אסור להכנס אליו. ולכן יחזקאל מכנה את המקום בו הוא נמצא "פתח השער הפנימית הפונה צפונה". כלומר, הסוד הגדול ביותר "הצפון לצדיקים" הוא מטה הנחש.

כשיוסף ג'יקטיליה מדבר על "סוד הנחש" ודורש את הפסוק "שם המקום ההוא פנואל" על "המקום שנחש נפל במרכבה וסמאל רוכב עליו והוא מקום הקרי, והוא מקום של דוד והוא מקום בית המקדש והוא מקום קריבת חוה", הוא מתייחס מן הסתם ל"פנואל אבי גדור, בן חור בכור אפרתה אבי בית לחם". ג'יקטיליה מקיש בין אברי המין לבין ה"אקסיס מונדי" בבית המקדש, והוא מתכוון לזה ש"קנה" הוא סמל פאלי. סביר להניח ש"הסוד המשיחי הגדול" שעליו מדובר, הוא שפיכת הזרע (שאותו מתאר ג'יקטיליה "סוד העולם הבא, יין המשומר בענביו שאין בו צד יין נסך שלא עלה לשם שום שר של גוים ואינו מנוסך לעבודה זרה"). זו היתה הפרשנות השבתאית, שטענה שהוצאת זרע לבטלה מקרבת את הגאולה, ושבגדול המאבק בין "שני האחים" הוא מאבק על חסדיה של אישה, שבשלב א' מוחזקת בשבי, ובשלב ב', המשיחי, משוחררת ונישאת ל"משיח האמיתי" (נראטיב טיפולוגי כזה מצוי בסיפורי דוד ואביגיל אשת נבל הכרמלי)