Culture Agent

החוויה בלקרוא את ישראל קנוהל היא כמו לקרוא מגזין מעריצים שגמעתי גליון שנתי שלו. מאוד קולח. הפעם קנוהל כותב ספר על תולדות הרעיון המשיחי באמונה הישראלית החל מהתנ"ך ועד לחורבן בית שני. לטענתו מדובר במתח בין שתי גישות, שנובע סביב השאלה מה הגבול בין אדם לאלוהים. לפי הגישה שמנסה להדגיש את ההבדל, המשיח יהיה בסך הכל גיבור, אבל עדיין נחות מאלוהים ונשלט על ידיו. לפי הגישה שלא מנסה להבדיל, ההבדל עשוי להיות מטושטש והמשיח מתואר כעושה נפלאות שבסופו יושב לצד האל על כסאו, אם לא בנו ממש. כלומר, מה שטענו הנוצרים משקף באמונות היהודיות הקדומות, והיהודים לא ממש לא הסכימו עם הנוצרים בזמן ישו. לפחות לא כולם, אלא רק אלה מביניהם שראו בזה כפירה – כמו לדוגמה הצדוקים.

דעתי כ"חוקר משיחיות" היא שכן, הטענות שלו נכונות. התנ"ך אכן משקף כמה גישות סותרות לדמותו של המשיח, אבל א. הוא לא מציג כמוני את הטענות כטענה ממסדית וטענה חתרנית שבאה כנגדה, דהיינו אין כאן חילופי פרדיגמות של ממש, אלא שתי טענות מתחרות ושוות כח. ב. הוא מתעלם כמעט לגמרי מכל מה שקרה מחוץ ל"עידן הציר". כמו כן הוא מתעלם ממה שקרה לאחר חורבן הבית.

למה אני אומר את זה? כי גם היהדות השתנתה (הוא נוגע בזה ממש בקטנה בפרק האחרון אבל בצורה מאוד לא מספקת ודי שטחית. היהדות טשטשה את היסוד המשיחי והותירה את המשיח כדמות דמיונית, תאורטית ופסיבית) וגם ובעיקר הנצרות השתנתה. ההשפעות ההלניסטיות הפכו הרי את כל האמונה המשיחית לאלגורית, ואת כל עניין המשיח לרעיון אפלטוני של התעלות מעל לעולם החומר.

כך שכל הגישות המנוגדות לטענתו של קנוהל יכולות להשתלב בקלות זו בזו, כי משיח יכול להיות גם אנושי וגם עילאי, והוא יכול גם לסבול וגם לנצח במלחמות – כי תלוי באיזה מימד וכלפי מי הוא סובל, ובאיזו מלחמה הוא מנצח. מרגע שהמלחמה היא מלחמת היצר, והסבל הוא סבל נפשי, אין הבדל בין גישה זו לבין נזירות קלאסית (או אבלות ציון, אם נרצה לקרוא לזה כך). ואכן בימי הביניים אלה היו המנהיגים המשיחיים, זו גם הטענה כלפי השליחים עצמם, כך הם חיו.

בנוסף, אי אפשר לכתוב על משיחיות מבלי לתאר את ה"פרדוקס האוגוסטיני" שמתאר את המציאות המשיחית כעיר האלוהים ומניח שאיחוד בינה לבין עיר האדם אינו בר קיימא (כלומר שהמשיח לא יגיע לעולם, רק בפנטזיה). קנוהל מדלג על זה, ומתעלם מכך שהתנועות המשיחיות, גם אלה שהוא מתאר, היו על פי הגדרתו של אריק פוגלין ובעקבותיו שמואל נח אייזנשטדט "גנוסטיות", כלומר ניסו לאחד בין הניגודים הללו גם במחיר התפוצצות, וצידדו בפן המלוכני והצבאי מתוך שאיפות מהפכניות (ובפן הניסי כי נצחונות כאלה נגד אימפריות הם כנגד כל הסיכויים). הוא אפילו לא טוען לרגע שהשרטוט הפתאומי של המשיח כדמות סובלת (ולא כמלך) היתה פוליטיקה פרגמטית, כדי להניא את ההתרגשות המהפכנית של היהודים.

הערה: בגלל ההשפעה ההלניסטית הזו של "מלחמת היצר" הסטואית ועניין הגאולה האישית, לא מן הנמנע שספרי הנביאים עצמם או לפחות החלקים המשיחיים מביניהם נכתבו לאחר הכיבוש היווני, ובהשפעה הלניסטית – סמוך לחתימת הקנון התנ"כי (300 לפנה"ס). כלומר הרעיון המשיחי עצמו הוא במקורו הלניסטי, וכל העניין של תחיית המתים שמדבר על זה שהמסע לשאול אינו חד כיווני הוא עיבוד של המיתוס של אורפאוס. גי סטרומזה כתב על זה מאמר מאלף, על ההשפעות האורפיות של רעיון תחיית המתים שקנוהל מייחס לספר דניאל. יהודה ליבס כתב על היסודות האורפיים של הקבלה ומייחס את המפגש ליהדות אלכסנדריה, מקורה של החיבור "מזמורי שלמה" שקנוהל מייחס לגישה הפרושית. בלי קשר בעניין טענותיו של קנוהל על המקור הפרושי של הרעיון המשיחי של ישו, דוד פלוסר טען שהנצרות המוקדמת לא חידשה דבר ושכל מה שישו עשה היה רק להפריז ב"מידת החסידות".