Culture Agent

הגנוסיס מחזיק בהשקפה היסטוריציסטית ועל פיה ההיסטוריה מתחלקת לאבני דרך מוסריות. המצב הבראשיתי הוא מתוקן, אחריו קלקול ושאר ההיסטוריה היא תיקון עד כדי שלמות. האדם כהומו ספיינס הולך לפנות את מקומו לסוג אחר של אדם, נעלה – הן פיזית והן מוסרית, או בעיקר מוסרית. העליונות המוסרית תשליך גם על המצב הגשמי, אך בלעדיה אין ליתרון הגשמי שום תוקף.

עשרת הדברות בפרט והמצוות בכלל, הן השלכה של אותו היסטוריציזם. בהתאם לתפיסה הפאוליאנית והוולנטינית, הטענה היא שבעשרת הדברות אין קוד אתי כלשהוא. אכן, חלק מהציוויים הללו אכן נוגעים למוסר, אך ככלל הם מהווים כללי אצבע שישמרו על קיומו של העולם וימנעו כאוס. במצב אחר ומתקדם יותר, אין לציוויים תוקף, כי המהפכה הרוחנית תציב את האדם במקום נעלה יותר שבו הוא לא זקוק להם. לכן הם בטלים ומבוטלים.

מדוע יש עלינו להניח שהעולם נמצא בסכנת כאוס ורק הציוויים הללו הם שיצילו אותו? כאמור, משום שבעולם מקולקל האדם הוא ירוד מוסרית. עולם של נחיתות מוסרית הוא עולם שאינו בר קיימא, ועל כן למצוות יש תפקיד קוסמי. לאחר שהתפקיד התמלא, והאדם הגיע ליציבות שנמצאת גבוה מעל לקו האדום – שוב אין צורך בתיקון, או שמא לא רק שהתיקון אינו מתקן אלא הוא מקלקל (אם מפני שהוא מקבע את האדם במצב של נחיתות מוסרית, מה שנקרא "מוסר עבדים", והן אם מפני שהאפקט שלו מתהפך)

מהות הקלקול הוא ירידתו של האדם מסטטוס "צלם אלוהים" לסטטוס "חי". דהיינו, במצב המקורי היתה הפרדה בין האדם לחיה. קלקול העולם קרה כשהאדם דמה לחיה וגאולתו תהיה כשיחדל מהתנהגותו החייתית. התנהגות חייתית משמעה צרכים פיזיולוגיים, אדם במהותו הוא מלאך, אין לו הזדקקות לדברים המקיימים את החי: אנו רואים את המלאכים בתנ"ך לא אוכלים ושותים, לא ישנים, חיים בתת-תנאים, פרועים ומלוכלכים. אבל לא מפני שהם מוזנחים, אלא מפני שם מתעלים על הצרכים הללו של היגיינה, מזון, תחזוקה של הגוף. הנזירים הם אנשים עם כח סבל עצום, לא מפני שהם מקשים על עצמם, אלא מפני שהם "אתלטים", מפני שהם מסוגלים, הקדושה מעניקה להם עמידות. ועמידות מתחילה בדברים הקטנים: הרגלי תחזוקה של הגוף, כלכלה מדודה, עבודה נפשית וכן הלאה.

לחיה ניתנה רשות בפרק א' בבראשית לאכול רק ירק. לאדם גם פרי. הקלקול בחטא הקדמון היה שההיררכיה נפגמה, כי אדם וחי אכלו שניהם גם מזה וגם מזה. למעשה, הקלקול לא היה בהכרח של האדם, שהרי לאדם הותר לאכול מהפרי. הקלקול היה של האלוהים, אלוהים שהתיר עד לפני רגע לאכול פרי, החליט פתאום שאסור לאדם והזהיר אותו – מיהו אותו האלוהים? למה הוא שינה את דעתו? הגנוסטיקנים חלוקים בשאלה זו – האם זהו אלוהים אחר? האם זהו אלוהים הפכפך? האם זהו אותו אלוהים שביקש לבחון את האדם?

בין אם הצו השתנה, ובין אם המצווה השתנה, בפועל ההיררכיה בין האדם לחיה נפגמה. אדם שהיה פריווילג, איבד את הפריווילגיה הזו. הפריווילגיה היתה בבראשית לאכול פרי, ומרגע שאין מותר האדם מן החיה, העולם מקולקל. על מנת לתקן אותו יש לקיים איחוי מיסטי של השבר שיבדיל בסופו של דבר בין האדם לחי. האיחוי הזה הוא הפולחן היהודי בהקשר הקומפלקסיבי של הפירות – תרומות ומעשרות, ערלה וכו'.

הנראטיב הזה חוזר בכל אבן דרך קוסמית: במבול אלוהים מחליט לעשות דין אחד לאדם ולחיה, לאחר המבול אלוהים מתיר לאדם לאכול מן החי (כפי שהתיר לטורפים). בדור הפלגה גזר אלוהים על האדם שלא יבין איש את שפת רעהו כפי שחיות לא מסוגלות לתקשר אחת עם השניה בשפתן. הדרך להתמודד עם הקלקולים הללו היא באמצעות קומפלקסים פולחניים: דיני כשרות מקשים על האדם להיות קרניבור, ומאלצים אותו לצרוך בשר רק בתנאים המצייתים להלכה, כך שכל מה שהוא אוכל נמצא במסגרתה בלבד. ייחודה של שפה אחת כשפת פולחן ומתן מעמד מקודש בעבורה היא הדרך לתקן את הקלקול השפתי, מעתה כל מי שרוצה להכנס תחת כנפי הדת עושה את זה באמצעות שפה אחת ודברים אחדים – גם הקודיפיקציה של הדת היא חלק מהעניין.

ובהתאם, אנטינומיאניזם יצדד בכך שהפולחן יהיה גם בשפות אחרות, בהוצאה של טקס הסעודה מהמסגרת הדתית (ללא כשרות, או בהחלפת תפריט) וכן הלאה. אנטינומיאניזם במובן הזה אינו מרידה בסמכות הדת, אלא סימון של קו דימיוני בהיסטוריה שעד אליו הכללים היו מסויימים וממנו והלאה הכללים משתנים.