Culture Agent

הדיון על "גויי הים" מצריך אותנו להניח שחלק מאותם "הפלישתים" התגיירו, והתגרו באחיהם שנותרו עובדי אלילים. על רקע זה גוירו מיתוסים מהעולם הדרום אירופי, פרקטיקות דתיות חדרו אל היהדות, ודיני יחס לגר תפסו מקום משמעותי ב"תורה החברתית". היו הרבה גרים, מעממים שהותרו לבוא בקהל ה', מפני שעממים אחרים נאסרו, למרות שבתנ"ך ישנן עדויות על כך שבכל זאת הם הצטרפו. הקונפליקט בין התבדלות לבין אינטגרציה עם עממי הסביבה עומד ברקע הווצרות היהדות.

הטענה הידועה של יגאל ידין היא ששבט ה"דננ" מתיאוריו של רעמסס השלישי, הוא שבט דן. שמשון הגיבור הוא הרקולס המגויר, הפלשתים הציקו לשבט יהודה, זקני יהודה זכרו זאת והסגירו את שמשון משבט דן למרות שהיה "יהודי". ה"חתונה" הזאת בין בני חור לבין שבט דן מתוארת בצוות האומנים שבנו את כלי המקדש, אהליאב ובצלאל.

אבל זו ספקולציה, בדיוק כמו הטענה שת'כר שישבו לפי מגילת ון אמון בעיר החוף דור, הם שבט יששכר שעל פי יהושע ושופטים לא הצליחו להוריש את העיר ועל כן התיישבו בקרב בני אפרים (שופטים י' א'-ב') ומנשה (יהושע י"ז י"א).

גם שבט אשר ישב בקרב בני מנשה (יהושע י"ז י"א) ואפרים (דברי הימים א' ז' ל"א). מלכיאל בן בריעה בן אשר ישב בעיר ברזית שבנחלת אפרים, בקרב בני בריעה בן אפרים שאחד מבניו הוא יהושע בן נון, שנקבר בתמנת סרח, הקרויה על שם שרח בת אשר – אשר לא הצליח להוריש את הכנעני בנחלתו וישב בקרב בני מנשה, ייחוסיו נכתבים בסמוך לייחוסי אפרים בשל כך.

הכנעני בנחלתו של אשר, כפי שטוען אדם זרטל, הוא מגויי הים. יבין מלך חצור ששכר את סיסרא מבני השרדנה, נלחם בבני השבטים הקטנים ובני השפחות. דבורה ישבה בנחלת אפרים בין הרמה ובין בית אל. ייחוסי יששכר נכתבים בסמוך לבנימין, נפתלי ומנשה משום שכל אלה קשורים לשם מעכה (ע' דברי הימים א' ז'-ח', אל מול הכתוב בשמואל ב' כ' על מרד שבע בן בכרי שברח מבנימין לנפתלי, ואל מול הכתוב במלכים א' ט"ו על מלחמת אסא ובעשא, הברית עם ארם ואובדן ארץ נפתלי ובנימין) – והאישה החכמה מאבל בית מעכה מזוהה עם שרח בת אשר (מדרש שכל טוב לבראשית, פרק מ"ו, פסוק י"ז).

הסיפור על דבורה וברק היא מלחמה פנימית בין גויי הים על רקע ביעור עבודת האלילים בקרב המתגיירים. חבר הקיני אינו אלא חבר אחיו של מלכיאל, דבורה היא דמות ארכיטיפית המקבילה לשרח בת אשר. אפרים ש"שורשו בעמלק" אינו אלא משפחת בריעה, ש"נלחמה בעמלק" (היושב בגזר על פי שופטים א' כ"ט, או שמא בגת על פי דברי הימים א' ז' כ"א) כפי שיהושע נלחם בעמלק (במדבר רבה א' י"ב)

כאמור – הכל ספקולציות, תוצאות של ניתוחים פילולוגיים ואינטר-טקסטואליים, שלא ניתנות להוכחה חוץ מקראית. אלא שגם מחוץ למקרא אין בכלל סימוכין והוכחות לכך ששבטים בשם יששכר, אשר, נפתלי וכו' אכן היו קיימים. לא כל שכן ששבט בשם "עמלק" היה קיים. למעשה הדבר היחיד שהיה קיים זה ממלכת ישראל ("בית עמרי") וממלכת יהודה ("בית דוד") – ללא חלוקה לשבטים. אפילו השמות יהודה וישראל הם מאוחרים. אם נדייק אז כל ההוכחות החוץ מקראיות שיש לנו הן מתקופות שבהן נערך התנ"ך ואין שום יכולת להוכיח שהשמות עצמם של השבטים אינם תוספת מאוחרת בעצמם – התנ"ך נערך כאלף שנה אחרי המאורעות (גויי הים, תקופת האבות). אף ממצא לא מצדיק שום דבר מהתנ"ך וגם אינו רלוונטי. ואולי התנ"ך עצמו לא רלוונטית כי אינו מתאר דבר היסטורי. יש אולי ערך היסטורי להיסטוריה קרובה יותר לערב מרד החשמונאים, אז נערך התנ"ך, כי עורכי התנ"ך לא יכלו לחרטט היסטוריה קרובה, או לא היו מעוניינים. אך מה שהיה בעידן הפרה-היסטורי הוא בדותא ומיתוס. ההיסטוריה החלה להכתב בתקופה זו, הרודוטוס – המאות הרביעית והחמישית לפנה"ס, תקופתו של עזרא, הראשון שמתואר כ"סופר", כעורך התנ"ך.

אבל היסטוריה לא אמורה להיות מדויקת ובעיקר כשהיא כתובה בספר שתכליתו תאולוגית ולא היסטורית, כמו התנ"ך. בראשית רבה, פסיקתא רבתי, מכילתא וכו' מסמנים על זיקה בין אפרים (יוסף) לאשר לא משום שהם מנסים ללמד אותנו על הקשר ההיסטורי של שניהם, כפי שלכאורה יהושע, שופטים ודברי הימים ניסו. מה שהם מנסים לעשות שם זו גזירה שווה המלמדת אותנו על הערך התאולוגי שעל פיו "הסטרא אחרא מושרש בשורשים עליונים". כלומר, הגואלים של ישראל מגיעים מאותם הגויים – בין אם מדובר בדבורה, יהושע או כלב אבי חור, ובין אם מדובר בישראלים אוטוכטוניים כמו יוסף. גם יוסף וגם הגרים היו במ"ט שערי טומאה ושרדו ועלו משם. יוסף במצרים, הגרים בעבודת האלילים. הגרים הם "השבטים הקטנים", ספציפית יששכר וזבולון קיבלו פרס להכלל כבני לאה ולא סתם כבני השפחות – מסיבות שאינן קשורות לדיוננו. אך הגרים, כמו בני יששכר, הם "החכמים יודעי העיתים" ונדונו לקילוסים ושבחים על יכולותיהם הרוחניות בדיוק כפי שעתניאל בן קנז, עוד יהודי ספק-גר (שהרי הקנזי הוא מעממי כנען על פי בראשית ט"ו) הוא כזה. המסקנה היא שהמשיח לא יהיה בכלל מזרע ישראל, או שיהיה מזרע ישראל אך יחטא ותהיה לו זיקה לגויים. כמו לדוגמה: ימיר דתו ועוד מטעמים שבתאיים מושמצים.

%

בריעה – בנו של אשר, או בנו של אפרים – נקרא כך על שם "ברעה". "כי ברעה היתה בביתו". זה רפרנס לברע מלך סדום. בדברים נאמר "לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את הארץ כי ברשעת הגויים האלה ה' אליהך מורישם מפניך". ה"ברשעת הגויים" מרפרר לברשע מלך עמורה – כולם מלכים שנכנעו ל"מלכי הצפון" ורק התערבותו של אברהם סיעה להם לנצח בדרך נס. הרפרנס הוא משיחי, אברהם הוא מי שינצח את "מלכי הצפון". כל מלחמה שמכריעה את ה"סטרא אחרא" מתרחשת בצפון, כי "מצפון תפתח הרעה". גם מלחמת גוג ומגוג המלחמה היא בצפון, גם בן הדד מלך ארם הוא מן הצפון, וכובש את אבל בית מעכה וארץ נפתלי הצפוניות. אשר עצמו הוא בצפון-מערב, על גבול צידון. מי שחי בצפון: הארמים, האשורים והבבלים מצד שני, הם אלה שנמצאים "באיזור האסור". "השבטים הקטנים", נפתלי ואשר הם אלה שירדו לקליפות ודלו ניצוצות. גם תפקידו של לוט שירד לגור בסדום הוא כזה, וכשאברהם פדה אותו, הוא עשה את אותו המעשה שה' ומשיחו צפויים לעשות ל"נדחי ישראל" עם ביאת המשיח. אלה שגנוזים בירכתי צפון.