Culture Agent

במסכת בכורות ז' עמ' ב' ישנו דיון על האם זרע קרוש של אייל הוא כשר או לא, ומה ההבדל בעצם בינו לבין דבש דבורים? על פניו – דיון מגוחך. בפועל, דוגמא נהדרת לפן האלגורי של הדיון התלמודי.

במסכת בכורות דנים במאכלים שמקורם מחיות טהורות וטמאות ועל יוצאי דופן (מאכל כשר שמקורו בחיה טמאה ולהפך. הכלל אומר שמה שבא מהטהור הוא טהור ומה שבא מהטמא הוא טמא). הדיון על דיני כשרות, וספציפית על מזון (שיוצא מהבהמי ומוטמע באדם הנשגב) הוא דיון שבו מוצפנים מושגים תיאולוגיים. ב"היי לוול" המושגים מדברים על תורת המוסר, ועל מה שנקרא "תיאודיציאה". דהיינו, האם יש תכלית לרוע בעולם, ובאיזו מידה הוא משרת את התוכנית האלוהית. הדיונים האלה הם אלגוריים, ונדונים בשפה סימבולית. באיזו דרך המאכלות נוצרו, מי החיה שהפיקה אותם, מה היא מסמלת וכו'. ב"לואו לוול" זה נתפס כדיון חסר טעם ומגוחך.

האלגוריה בהקשרים תיאולוגיים היתה נפוצה במאות הראשונות לספירה, בקרב האצולה האינטלקטואלית. ההתנגדות לפרשנות האלגורית הגיעה בדרך כלל מכיוון הפוליטרוקים של המוסר, נציגי הממסד שניסו להדיר אנשים שלא עומדים ברף האינטלקטואלי, ועל כן הטיפו לאנשים כאלה לנקוט בצורה ה"אורתופרקטית", כלומר על פי פסק ה"הלכה". רק ל"מבינים" שעומדים ברף האינטלקטואלי מותר לחרוג, כי הם אינם הדיוטות. זו הסיבה שנולדה ההלכה למעשה, חיץ בין האליטה לאלה שאינם חברים בה.

כמו ביהדות גם בנצרות. לדוגמה אוריגנס, אב הכנסיה, פירש את רוב התנ"ך בצורה אלגורית – העליה לרגל, ברית המילה, הקורבן וכו' הם רק דברים שבלב ובנפש ולא דברים שיש מחויבות מעשית לעשות אותם. על דבר זה הוא נחשב לעתיד ככופר, ועד לשלב מאוחר מאוד הוא לא הוכרז כקדוש. באותה המידה הדעות הקיצוניות בכשרות, והמאכלים שנמצאים במקום גבולי, נדונו על ידי חכמים, שבזמנים אחרים, ועל ידי קפדנים, היו נחשבים ביהדות כמעט כופרים, אילולא היסוד "אלה ואלה דברי אלוהים חיים".

"כי כרו שוחה ללכדני ופחים טמנו לרגלי", רבי אלעזר אמר: שחשדוהו מזונה. ר' שמואל בר נחמני אמר: שחשדוהו מאשת איש. בשלמא למ"ד שחשדוהו מזונה היינו דכתיב "כי שוחה עמוקה זונה", אלא למ"ד שחשדוהו מאשת איש מאי שוחה? אטו אשת איש מי נפקא מכלל זונה בשלמא למ"ד שחשדוהו מאשת איש היינו דכתיב "ואתה ה' ידעת את כל עצתם עלי למות", אלא למאן דאמר שחשדוהו מזונה מאי? למות שהשליכוהו לבאר טיט דרש רבא מאי דכתיב "יהיו מוכשלים לפניך בעת אפך עשה בהם"? אמר ירמיה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם אפילו בשעה שעושין צדקה הכשילם בבני אדם שאינן מהוגנים כדי שלא יקבלו עליהן שכר.

בבא קמא ט"ז ב'

הגמרא בבבא קמא שמספרת על הפח שטמנו לירמיהו, ועל מהות הפח הזה היא דוגמא לצורה שבה הפוליטרוקים של המוסר יוצאים נגד "המבינים" או אלה שטוענים שהם מבינים מספיק כדי לעשות דין לעצמם. אלה בעצם "המשברים האוריגניים" של היהדות, על משקל הויכוחים התאולוגיים על האם תובנותיו של אוריגנס הם כפירה או לא – הדיון על פועלו של צדיק לאחר מעשה, "חטא לשם שמים".