Culture Agent

בכי הוא תגובה רגשית אנושית טבעית ובריאה למצבי עקה. בכי בתגובה למצוקה אישית נתפס כביטוי של חולשה. בכי כתגובה למצוקת הזולת, הוא ביטוי לאמפטיה ורגישות. אחת התכונות החשובות למנהיג היא אמפטיה. היכולת של מנהיג להכיר ולתת ביטוי למשבר של אחד מבני עדתו ולהנכיח אותה בתודעת הכלל, היא ביטוי מנהיגותי מלכד. אלא שמנהיגים מערביים עובדים לפי שבלונה מאוד ספציפית של תדמית המנהיג, ועל פיה הם לא בוכים. בכיה היא תכונה המעידה על חולשה. מנהיג צריך להשאר קר רוח גם בעיתות צרה. או שמא הנהגה אצל יהודים, אצל רבנים שפורצים בבכי וכל העדה גועה אחריהם, זה להיות רגשן, שמא בכי ותפילה ממעמקי הלב באמת פותחים שערים, שמא בכי זו דוגמה אישית, וגם אם בכי לא בא בטבעיות אלא בהשתדלות גדולה, הוא מבורך, כי כל דמעה מבורכת.

בכי הוא תכונה מוחלשת לא רק מפני שהוא תכונה נשית, מפני שהתפקיד המסורתי של הנשים הוא לקונן. למען האמת יש סיכוי שזה בכלל לא קשור למגדר כפי שזה קשור להיררכיה. בכי הוא תפקיד "תינוקי". הבכי נתפס כמזויף כי הסטטוס החברתי של המבוגר הבוכה הוא אחר, ובכי מטשטש את הגבולות. מי שבוכה מוותר על הסטטוס החברתי ההיררכי, ולכן למנהיג אסור לבכות.

האם הרבנים בוכים מטעמים אנרכיסטיים? במיסטיקה בכי מהווה פרקטיקה תודעתית של התאיינות וחיבור פנימי. אנו רואים מעמדות שבהם התורה בעד "התנבאות" המונית, למרות שברוב המוחלט של המקרים זה טאבו, יש את הרגעים הבודדים שמותר ורצוי שכל העדה תהיה "קדושה", "ומי יתן כל עם ה' נביאים, כי יתן ה' את רוחו עליהם". מתי הרגעים האלה רצויים? סביר שבאופן שרירותי, או בנסיבות של מצוקה, כשבכל מקרה כולם שווים בפני הדין. "משנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע"

המקורות המיידיים לכך שבכי הוא "תינוקי" והבכיה היא נסיון לדמות לתינוק, היא הגמרא במסכת נידה ל', המשל על התינוק שנולד ובא המלאך וסוטרו על פיו ומשכיח ממנו את הסודות. ולכן תינוק בוכה. בכי הוא דבר שמאפיין מעבר מחיים למוות ולהפך, מין "טקס מעבר". מוות אפלטוני זו רמה תודעה גבוהה, בעגה התלמודית "גילוי סודות טמירין".

כשאומרים ש"נשים דמעתן מצויה" אמנם ניתן לפרש שנשים אינן ברות דעה, כמו תינוקות, אך ניתן גם להבין שלנשים יש סגולות תודעתיות גבוהות, של "השוטה הגאון". לנשים היה תפקיד מסורתי של "משא קינות", דווקא משום שהן ממונות ללוות את המת. לא מפני שיש להן תפקיד חברתי שמרשה להן לבכות, כי אינן ברות דעת, אלא כי הבכי שלהן אפקטיבי פי כמה. אבל הוא דבר מוגבל ביהדות. מותר להתאבל במידה, לא בהגזמה. גבר שיבכה יספיק X, אישה שתבכה תספיק Y, שגדול מ-X ולכן הבכי שלה מועדף.

גם רחל אמנו תפקידה לבכות, ולא פטרון זה או אחר, משום שהבכי שלה אפקטיבי. למעשה, הבכי של רחל מנוגד לבכי של לאה, דווקא משום שהוא אפקטיבי יותר משלה. והוא גם מנוגד לבכי של יעקב מאותה הסיבה. יעקב עשה את שלו כשפגש את רחל, לאה עשתה את שלה כשיעקב נשא את רחל. כעת, תורה של רחל. השניים האחרים ניצלו את ההזדמנות שלהם ופספסו.

ואם כבר מדברים על בכיו של יעקב – יעקב הוא גבר בוכה, שמהווה הוכחה לכך שבכי לא הוקצה רק לנשים. אמנם מסתמן שהמגמה הפמיניסטית מטשטשת הגבולות מתירה לגברים לבכות כדי לשרש את ההיררכיה הפטריאכלית שעל פיה בנים לא בוכים. משום שהיא תופסת את הבכי לא כפרקטיקה תודעתית אלא כ"וסת" של היררכיה – גבר בוכה הוא גבר שויתר על גבריותו ועליונותו ההיררכית, אישה מאופקת היא אישה חזקה נפשית. אך התפקיד של הגברים בבכי, ודווקא של הגדולים בהם, מוכיח שהעובדה שהתנ"ך מתיר להם לבכות ומתייחס אל בכייתם בחיוביות, מתייחסת אל הבכי כאל דבר לא מביש. התנ"ך לא היה רוצה להביך את גיבוריו, אלא להאדיר את שמם. המתוארים כבוכים בתנ"ך, עושים את זה משום שיש להם סגולות רוחניות והבכי שלהם משחק תפקיד מיסטי. או שמא יש להם תכונות "נשיות" של רוחניות מאיכות משובחת, יכולות מנטליות מועדפות, "מחצלות אישה על כתפי גבר"

אברהם הבוכה על שרה, יעקב שבוכה על רחל, יוסף שבוכה מול אחיו, שאול שבוכה כששומע את קולו של דוד, דוד עצמו שבוכה על מות אמנון וכו' – כולם אנשים עם יכולות-על. גם עשו שבוכה כשברכתו נלקחת ממנו, ומנשק ובוכה כשנפגש עם יעקב, עושה את זה כי יש לו יכולות-על. המדרשים שמספרים על הבכיות האלה (ובפרט הבכיה של יעקב מול הבכיה של עשו) מכילים פן גלוי ופן נסתר, או יותר נכון פרשנות ליטרלית ופרשנות סימבולית. אלא שמשתיהן ניתן להבין שהיכולות של כל הבוכים במעמד שבו דמות פרוטגוניסטית ודמות אנטגוניסטית בוכות ויש ניגודיות בין הבכיות שלהם – הן זהות. הרשעים שמייצגים את הרע (כוחות הטומאה) והצדיקים מייצגים את הטוב, הם שקולים. חוט השני שעובר בין המדרשים בא לתאר את השקילות שלהם

הבכיות הללו נדרשו בצורות שונות ומשונות שהמשותף לכולם הוא מחשבה על מה שנקרא "הכרוניקה המשיחית" – בתי מקדש שנחרבו, הזדמנויות שהוחמצו לביאת המשיח, גזרות תמוהות ששיבשו את מה שהיה נראה כתוכנית האלוהית (רבי ישמעאל שעלה למרום) וכו' וכו'. הבכיות כולן מדברות על חוויות מיסטיות לכאורה של אנשים המסוגלים לכך, ו"המופע הפנומנלי" שלהם. כלומר, כשאדם עובר חוויות מסעירות, זה נראה כלפי חוץ שהוא בוכה, או צוחק, או מבועת וכו'.

כשיעקב ועשו נפגשו כתוב "ויחבקהו וינשקהו ויפול על צוואריו ויבכו". המדרש טוען שהנקודות מעל ל"וישקהו" רומזות על כך שהבכיה של עשו לא היתה מכל ליבו, ועל כן מנוגדת לבכיה של יעקב (שיר השירים רבה ז' ד', על אף שספרי במדבר ט' י' טוען שהבכיה היתה מכל ליבו באופן חד פעמי). הקונפליקט בין הבכיות הללו מוסב על הקונפליקט בין יעקב לאיש שנאבק עמו בפנואל. כלומר, זה מין קרב איתנים בין שתי מפלצות – מפלצת הטוב ("שרו של יעקב") ומפלצת הרע ("שרו של עשו"). כמו מג'יק ג'ונסון נגד לארי בירד כזה (בבראשית רבה ס"ה כ' מדברים על כוחו של הבכי בבתי הכנסיות כיתרונו של יעקב במאבק נגד עשו, "בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות, אין הידים ידי עשו, ואם לאו, הידים ידי עשו, אתם יכולים להם")

לָמָּה זֶּה, רֵעִי כְנַפְשִׁי, אָתִיתָ הֵנָּה? מַדּוּעַ? הַלְהוֹדִיעַ לִי כָל-דְּבָרֶיךָ אֵלֶּה? וְאָכֵן כָּל-אֲשֶׁר צִוִּיתַנִי אָנֹכִי אֲמַלֵּא אֲקַיֵּם. אֶפֶס נָא קָרְבָה אֵלַי, הָבָה וּנְחַבֵּק אִישׁ לְאָחִיו, וְאִם-גַּם לְשָׁעָה מְאֹד קַלָּה נְעַנֵּג לִבֵּנוּ בִּבְכִיָּה.

אכילס מדבר עם פטרוקלוס בחלום – איליאדה, הומרוס (ת', טשרניחובסקי), כרך ג' שיר עשרים ושלושה

הדוגמא מהומרוס היא דוגמה חיה לכך שבכי מסלק חציצות היררכיות בין אנשים. כלומר, כששנינו בוכים ביחד, אנחנו שווים. אין היררכיה שבה אני יותר ממך או אתה יותר ממני. ההיררכיה המקובלת היא שהנחות יותר הוא זה שתפקידו לבכות ולבקש, והרם יותר תפקידו לדון ולהאזין. כך גם היחס בין אלוהים למתפללים – המתפללים נחותים, אלוהים רם. המתפללים בוכים, אלוהים דן. הבכי אמור להוות "תאורגיה" שתשפיע על מידת הרחמים ותעזור לה לגבור על מידת הדין.

בכי גברי התקיים מאז ומעולם במסגרת הפולחן כ"אקט תאורגי". כלומר מותר לבכות רק כשאתה עובר התגלות ומגלה סודות, וחושף את האספקליה המאירה שמעבר לוילון. הוילון אמור להשאר סגור. הפעם היחידה שמרשים לפתוח אותו היא בעיתות מצוקה. בזמן ש"ניתנה רשות למשחית" באופן סמלי אין הבדל בין צדיק לרשע "האף תספה צדיק עם רשע". מרגע שהבהמה התירה את מוסרותיה, היא בורחת בריצת אמוק ורומסת כל מה שנקרה בדרכה – גם את בעליה, המטפלים שלה שנותנים לה אוכל. וכשאין הבדל בין צדיק לרשע, ניתנת הרשות גם לעבריינים להשתתף באותו אקט שהצדיקים משתמשים בו כדי להתעלות. בכי הוא אקט של התעלות, והרעיון שבוכים כשנולדים הוא שתינוקות הם זכים ולא הושחתו עדיין על ידי התרבות, ובמוות האדם מתעלה ומזדכך מהמקום הנמוך בו היה בעודו בחיים. כשמלווים אותו, בוכים כדי להזדכך איתו ולהתלוות אליו במסעו השמיימה.