Culture Agent

אם אתם אוהבים לשון נופל על לשון, ואתם רוצים להשמע חכמים, ואתם אוהבים פילולוגיה ואטימולוגיה – בטח תשמחו לדעת שהמילה "משיח" מקורה בקקי ופיפי. רגע מה?

לפני שאנחנו מתחילים לדבר על דתות, כדאי שנדבר על הפיזיקה של החומר. יש שלושה מצבי צבירה: נוזל, מוצק, גז. בימי קדם לא ידעו מה זה גז, דיברו על אוויר, על "רוח". והעולם התחלק לשניים: רוחני וגשמי. מה שהוא במצב גז, ומה שהוא במצב נוזל ומוצק, שאנחנו יכולים לראות אותו ולחוש אותו: נוזל ומוצק, ומצב הצבירה שביניהם: הג'ל, המשחה. משהו שהוא לא זה ולא זה או גם זה וגם זה.

או בקיצור: מצב הצבירה של הקקי, שהוא תולדה של עיבוד מזון שהוכנס לפה במצב נוזלי (מים) ומוצק (אוכל). הגוף שלנו הוא מכונה שהופכת שני מצבים מנוגדים לסינתזה ביניהם. הסינתזה הזאת יוצאת מהגוף דרך שני נקבים: איבר המין והרקטום. ובדרך כלל מסריחה. חוץ מבמקרים מיוחדים של חיות שיש להן בלוטות שמפיקות ריח שהוא דווקא נעים ומבושם: המושק, שנמצא בבלוטות אנאליות או בשק אשכים (כך לפחות זיהו אז את "שק המושק" של האיילים).

כך נוצר החיבור בין אברי המין והישבן לבין הריח. החלק התחתון של הגוף הוא משהו שפולט ריחות מסריחים ולכן יש להתבייש בו. הוא מוציא משחה, אך ישנם מקרים נדירים מאוד שהוא מוציא דונג שמנוני מבושם.

את הבושם הזה היו מורחים על הגוף, בעיקר על הפנים ו"מוסכים" את הגוף. כלומר, שמים עליו מסכה. כלומר, ההקשר של ה"משחה" הוסב מהקשר של חלציים להקשר של פנים, מהקשר של דבר שיש להתייחס אליו לשלילה לדבר שיש להתייחס אליו בהערצה, מהקשר של נחיתות גשמית (סרחון) להקשר של עליונות גשמית (ריח ניחוח) – או יותר נכון ממצב של דואליזם רוחני וגשמי, למצב של אחדות רוחנית וגשמית.

האיפור והבישום, "שמן המשחה וקטורת הסמים", היו הכלי שעימו המליכו מלכים והסמיכו כהנים. השימוש שלהם בימי קדם היה לצרכים פולחניים, לא בידוריים ולא טיפוחיים. להפך, איפור ובישום לשם טיפוח נחשב מגונה. טיפוח היה שמירה על היגיינה, אדם שלא שומר על היגיינה ובמקום זה מסתתר תחת בשמים ואיפור, הוא אדם מלוכלך וחולה. אדם נקי ובריא הוא אדם שרוחץ וסך (בסבון).

אדם מבושם ומאופר בהקשר החילוני הוא לרוב הוא אדם שה"בושם" שלו הוא ריח זיעה, וה"איפור" שלו הוא לכלוך. אדם שלא מתקלח הוא אדם טמא, אדם שכן מתקלח הוא אדם טהור. ההקשר היחיד שאיפור ובישום הוא חיובי הוא ההקשר הפולחני, והפרזה באיפור ובבישום משמעותה עליה מעלה מעלה במעלות הקדושה. לכן המשיח מתואר כמי שטובע במי ורדים ובמייק-אפ.

לסיכום: המקורות של המילה משיח / מסכה / מושק הן בקונטקסט שעבר טרנספורמציה מדבר נלעג לדבר נשגב. ובכל מקום שתמצאו את אחד משלוש המונחים הללו תראו התייחסות דו-ערכית למראה ולריח, מצד אחד דבר בזוי ומצד שני דבר נשגב. והתייחסות מעריצה לפעולה שהופכת את הבזוי לנשגב.

%

מ.ש.ח מתייחס למריחה של נוזל צמיגי. בספר עזרא הוא קורא לשמן "משח". כלומר, כשמדברים על משחה מדברים על משהו ניטרלי שיכול להיות לכאן או לכאן. בהקשר ה"טרנספורמציה", ההמרה של הטוב לרע, אני יכול להסתמך רק על מקורות אנתרופולוגיים שמדברים על "אינטראקציה סימבולית" – לפי הפרשנות הסימבולית כל מה שהוא חלק מהפולחן הוא בעל קונוטציה חיובית, וכל מה שלא חלק מהפולחן הוא בעל קונוטציה שלילית (או ניטרלית).

אין לי שום יכולת בכלים בלשניים נטו להראות ש"בושם" משמעותו גם דבר בעל ריח שלילי. אני יכול להראות שכשכותבים "בסם" עם ס' השינוי של האות האחת הוא שינוי שהופך את משמעות המילה. מבוסם הוא מי שיש לו מהפה ריח של יין (ושל גרעפסים), והוא מי ששתה יין שלא בהקשר פולחני (והרי שתיית יין שלא בהקשר פולחני מגונה). לאשתו של עשו קראו בשמת משום שהיתה "מקטרת בשמים לעבודה זרה", אלא שבמקום אחר הוא קורא לה לא "בשמת בת אילון" אלא "בשמת בת ישמעאל", ובמקום אחר הוא מכנה אותה "מחלת" כמו "מחלה", דהיינו הקונוטציה של הבושם היא שלילית.

כעת השאלה לשם מה צריך להקטיר במסגרת הפולחן. התשובה: כדי לבער את הריח של הפגרים הנשחטים. בושם בקונטקסט של עבודת אלילים הוא בקונוטציה שלילית כי עבודת האלילים כוללת ריחות רעים. לא יודע אם אי פעם הרחתם פגר של חיה, אבל יש לזה ריח של קקי. לפי המדרש את בעל פעור עבדו בצורה של לחרבן לפני פסלו, גם שם היו בשמים.

%

מקור המילה "משיח", "מושק" ו"מסכה" אינו בשפה העברית כי אם בשפות ההודו-אירופיות. כנראה הגיע לעברית דרך החיתים (כמובן שהגיוני מאוד גם שהגיע דרך הפרסים הזורואסטריים בזמן גלות בבל). למרות שלטענת בלשנים מקור המילה "מסכה" היא בשמית, מלשון "משחרה". או יותר נכון "הלעגה" – להשחיר שמו של אדם, לשים אותו ללעג.

עמנואל גרנצרז', על אף שהוא מצהיר שאין לו רקע בלשני, מבקש להוכיח בספרו "שפת כל הארץ" שבשפה הלטינית טמונות המוני מילים שמקורן שמי ולא הודו-אירופי. הוא מצדד בטענה שמקור על השפות בעברית. הגישה הזאת מוכרת לא רק ממקורות בלשניים מודרניים, אלא ממקורות דתיים – טענות שנטו לפסול אותן בשל היותן לא מדעיות, עד אשר הועלתה סברתו של אהרן דולגופולסקי שהגה את התזה שכל השפות הקיימות בעולם התפתחו משפה אחת משותפת שנקראת "נוסטרטית". יהיה אשר יהיה המקור, המילים הללו עתיקות ואין שום תעודות שיכולות להוכיח שמקור שורש (משותף) זה או אחר בשפה זו או אחרת.

%

הקשר בין mask למסיכה הוא בכלל תוצר של תרגום שאילה מאוחר. המילה "מסכה" שבאה במקרא היא משורש נס"כ ממשקל מקטלה, כמו מ' מגיעה מהטיית המשקל. המילה באה במקומות שונים במקרא בשתי הוראות מובחנות: נסך/יציקה ומעטה/כיסוי. בגלל הזיקה הצלילית למילה הלטינית, והמשמעות "כיסוי" – התחילו להשתמש בה בעת החדשה כחלופה עברית למילה mask.

הקשר לנסך הוא משום שיציקה היא שפיכה של נוזל צמיגי. "עגל מסכה", הכוונה לעגל מותך (תרגום יונתן). הרעיון הוא להתפלמס עם המתכת, דרך עיבוד המתכת ופיסולה הוא באמצעות יציקה אל שבלונה. כלומר חימום, הפיכה לנוזל צמיגי, יציקה וקירור.

המרקם של היין אמנם הרבה פחות צמיגי משל השמן, אבל זה עדיין לא מה שיהפוך את רעיון ה"נסך" למשהו שלא קשור ליציקה. "יציקה" מציינת העברת נוזלים ברמות שונות של סמיכות. רבים המקורות הקושרים בין היין לבין הגופרית, ובין שניהם לאדמת "חמרה" שמלאה בעפרות של ברזל ונחושת. הצבע האדום התקשר לטרנספורמציה תודעתית, ולכן גם הכוסות ששימשו את הפולחן של אז היו ממתכת.

הפולחן הכללי היה אז הקאטינג אדג' של הטכנולוגיה, הברזל (והזהב. המתכת הכבדה באופן כללי). הזהב הפך לקדוש כי הוא המתכת הכבדה הלא רעילה, כלומר לא נספגת בגוף והגוף יודע לסנן אותה בשלמותה. היהדות גינתה טכנולוגיה "פיראטית" שלא עברה את "הרגולציה הממסדית", כלומר פולחן טכנולוגי – שימוש במתכות, מותר רק במסגרת פולחן יהוה ומבעד להמוני סייגים.

"וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ–אִם-תַּאַרְגִי אֶת-שֶׁבַע מַחְלְפוֹת רֹאשִׁי, עִם-הַמַּסָּכֶת. וַתִּתְקַע, בַּיָּתֵד, וַתֹּאמֶר אֵלָיו, פְּלִשְׁתִּים עָלֶיךָ שִׁמְשׁוֹן; וַיִּיקַץ, מִשְּׁנָתוֹ, וַיִּסַּע אֶת-הַיְתַד הָאֶרֶג, וְאֶת-הַמַּסָּכֶת". שמשון אמר לדלילה לסרק את הרסטות שלו עם מסרק מתכת (מסכת, יתד). בגדול הוא שיקר לה שקר לבן. כי עם מספריים ניתן לחתוך את השיער ועם מסרק רק להשיר מעט שערות .

כשאהוד בן גרא דקר את עגלון מלך מואב ויצא הפרשדונה שלו, עבדי המלך חשבו שהוא מסיך את רגליו. כלומר כשהמעיים שלו יצאו החוצה והיה ריח של צואה, חשבו שזה כי המלך מחרבן. מה זאת אומרת "מסיך את רגליו"? כורע, פותח את הרגליים ומוציא יציקה, משחת קקה.

%

יש נרטיב הגיוני שיכול להסביר את מעבר המילים בין השפות ושינוי ההגיה שלהם. הנרטיב הראשון המוצע הוא שהמבטאים התפתחו כי "סוכן השפה" היה עילג או כבד-שפה, לא מסוגל להגות ד' כמו שצריך אז הגה ז'. ובחלק מהמקומות הצליח להגות כי המילה קלה להגיה.

הנרטיב השני הוא שזקני השבט (המקבילה לאקדמיה) החליטו שמעתה לא כותבים את זה ש' שמאלית אלא ש' ימנית , סתם דוגמה, בגלל סיבה כלשהיא (לרוב דתית). זקני שבט כגון לבן ויעקב, שיעקב החליט לתרגם את "יגר שהדותא" ל"גל עד". ר' במקום ל', בגלל משחק מילים כלשהוא שביטא ניגוד בינו לבין לבן (גילוי לעומת הסתרה, גיל לעומת מגור וכו').

כלומר, השבט או מי שלימד אותו לדבר. שינה את ההגיה באופן מודע (אפשרות ב') או כי הוא אדיוט (א1) או כי הוא לקוי דיבור (א2). לדעתי א2 הנכון יותר. קושי בהגיה גרם להחלפה, אדם עם מבטא שהתקשה לבטא מילה בשפה אחרת, ושירש את הטעות. בני אפרים לדוגמה, הגו "סיבולת" ולא "שיבולת" כי אחד מ"אבות האומה" היה סוג של אהוד ברק. הגיוני לטעון שהמסורת שהכהונה הגדולה היא אצל בני משה ולא בני אהרן כפי שהיה אצל בני אפרים הפכה את ההגיה של אפרים לדומה להגיה של משה רבינו שהיה לקוי דיבור. העובדה שדרכי התקשורת גם ככה היו מוגבלות, ושבטי נוודים לא יצאו מרדיוס של X ק"מ ולא פגשו תדיר אורחות של עממים אחרים, הפכה את השאלת המילים לשיבוש.