Culture Agent

המוטיבציה לעשות ברית מילה היא "אנרכיסטית". כלומר, מבחינת היהודים אין תוקף למלכות בשר ודם ולחוק באופן כללי אלא רק ל"חוק הטבעי", ל"מלכות שמיים". ברית המילה מהווה הסרה של עוד לבנה מהחומה.

יסודות האנרכיזם הפוליטי נמצאים ביהדות וביתר שאת בנצרות המוקדמת. האנרכיזם הנוצרי מיסודו של לב טולסטוי מנסה לשחזר את הרוח הזו. חוקרי החסידות המוקדמים (מרטין בובר, לדוגמה) טענו שהחסידות היא פרשנות אנרכיסטית לקבלה. כמובן, מפורסמת פרשנותו של הרב אשלג לרעיון הקבלי של שבירת הכלים. יהדות היא אנרכיזם, לאמנון שפירא יש ספר בשם זה.

ברית מילה אכן יכולה להתפרש כמנהג ברברי שאין לו מקום בעולם נאור, יכול להיות שאכן אנו שומרים עליו רק מכח המסורת, שאין לו שום הצדקה מלבד היותו מנהג תרבותי, כאן זו כבר אנתרופולוגיה. אבל באנתרופולוגיה יש מושג שנקרא "אינטראקציה סימבולית", שמשמעה: כל פעולה שאנו עושים, מדברת בשפה שמסוגלת לבטא דברים שאינם ניתנים לביטוי – הסמלים.

בסופו של דבר כל הפעולות שלנו מדברות על יחסי גומלין בין האדם לחברה, במובן הכי בסיסי שלהם: הגבול בין האני והזולת,או יותר נכון איפה נגמר האני ומתחיל הזולת, ומי בעצם נמצא בעולם – האם רק אני, האם אני כחלק מישות גדולה יותר שנקראת "כלל", האם אני נפרד ממנה או חלק ממנה. הדבר הזה הוא אבן היסוד של הפסיכולוגיה האנושית, וסוציולוגיה, ובעיקר "הסוציולוגיה של היום יום" אינה אלא אקסטנציה של "הפסיכולוגיה של העצמי".

למה אני מדבר על פסיכולוגיה ועל סוציולוגיה בהקשר של ברית מילה? כי מסתבר שגם ברית המילה, כמו כל דבר מדברת על המושג האנתרופולוגי "axis mundi". כלומר, ההבדל בין ה"פנים" לבין ה"חוץ", בין ה"קודש" ל"חול".

היאך?

לגוף יש שלושה חיבורים לקצות הגוף: ידיים, רגליים וראש – הכתף, הירך והצוואר בהתאמה. כל החיבורים האלה נחשבים מקודשים, אלא שיש הבדל ביניהם, המשמעות שלהם כלפי המושג "חיים" אם כורתים אותם. אם כורתים את הצוואר, אי אפשר לחיות. לעומת זאת, אם כורתים את הגפיים בכל מקום עד הכתפיים או הירכיים, ניתן עדיין לחיות.

אני רוצה להתמקד במילה "כרת". למילה כרת יש שתי הוראות. ההוראה הראשונה היא לחתוך, אך ההוראה השניה היא הירק "כרתי", שבשמו האחר נקרא "חציר" (מלשון "חצר", דבר שצומח בחצר, בבר). במשנה במסכת סוכה מבדילים בין הצבע הירוק לבין הצבע הצהוב, כשאת הירוק משווים לצבע של צמחים – "ירוק ככרתי". צמח שמחובר לקרקע, "ירק חי", הוא ירק שצבעו ירוק. צמח שהתייבש, שכבה נר חייו, שהתנתק מהאדמה, שנכרת, צבעו צהוב המסמל קמילה ומוות.

חצר מסמלת את מה שמעבר למחיצה, ההבדל בין הפנים לבין החוץ. לבית המקדש היה "חצר", למי שיש לו מום אסור לשרת בקודש, להכנס אל הפנים. כדי להכנס הוא חייב להיות תמים.

מעתה והלאה שם המשחק בפולחן היהודי הופך להיות "מום". מי שיש לו מום, הופך להיות מסומן. אני יודע שזה לא פוליטיקלי קורקט לסמן בעלי מומים. תאשימו את היהדות.

לגוף יש קצה נוסף, איבר המין. גם אם כורתים אותו ניתן עדיין לחיות, וההבדל בינו לבין החיבורים האחרים הוא שאם כורתים אותו ניתן עדיין לתפקד כרגיל. לעומת זאת אם כורתים את הידיים או את הרגליים קשה לתפקד.

השאלה שתשאל מיד היא: הרי ברית מילה היא הטלת מום עצמי. מסתבר שביהדות יש גבול מאוד ברור בין איפה בדיוק בפין, כריתה נחשבת הטלת מום ואיפה לא – בעטרה.

המשנה במסכת יבמות (ח' ב') אומרת: "איזהו פצוע דכא? כל שנפצעו הביצים שלו, ואפילו אחת מהן. וכרות שפכה, כל שנכרת הגיד. ואם נשתייר מהעטרה אפילו כחוט השערה, כשר". דהיינו: אם חותכים את העטרה ומותירים בה בחוט השערה, זה לא נחשב מום.

למה? האמת שזה לא ממש קשור לענייננו. המילה "עטרה" משמשת אותנו בשלושה עולמות תוכן שונים: בוטניקה, פוליטיקה ואסטרונומיה. באסטרונומיה העטרה היא ההילה שבולטת מהשמש בשעת ליקוי חמה, ומקיפה את הירח. בפוליטיקה עטרה היא כתר שמהווה סמל סטטוס סמכותי, כלומר מי שלובש אותו יש לו את הסמכות לכפות. עטרה היא "כיפה", מי שחובש כיפה (ובכלל כיסוי ראש) יש לו את הסמכות. דהיינו יש קשר אטימולוגי בין השורשים ע.ט.ר / כ.פ.ה / ס.מ.ך / נ.ז.ר / כ.ת.ר. בכל המקרים מדובר על אותו החיץ בין המוסמך למי שאינו מוסמך.

ההקשר השלישי והחשוב ביותר הוא הבוטניקה. עטרה היא העלים העוטפים את אברי הרביה של הפרח. לעטרה תפקיד כפול – גם לשמור על האבקנים מפגעי הטבע, וגם להוות פיתוי לחרקים המאביקים, כדי שיחדרו אותה ויפיצו אותה לצורך רביה.

מכאן אנו מסיקים שלמעשה המושג שנקרא "עטרה" מהווה סמל שעושה שני דברים: הוא גם מסמל את הגבול בין שני הצדדים, הצד הסמכותי והצד הלא סמכותי, וגם מהווה שכבת הגנה בין שני הצדדים, הגנה מן הסתם על הסמכות מפני האי-סמכות. כלומר, העטרה היא זו שמחוללת את הניגודים, על ידי שהיא לא מאפשרת להם להתערב זה בזה ולהשמיד זה את זה.

אני יכול להמשיך ולדבר על דיכוטומיות וניגודים, אבל הנקודה הובנה, והניגוד המהותי ביותר ברמת המיקרו הוא הניגוד בין העצמי לבין הזולת, וברמת המקרו בין האינדיווידואל לבין הסמכות. הסמכות שבמילים אחרות נקראת "השלטון", כלומר העטרה היא מה שמקיים את השלטון והסרה של העטרה הינה כאנרכיה בזעיר אנפין. מעשה ההסרה האנרכיסטי של העטרה מהווה את אחדות הניגודים, האינדיווידואיזציה.

ברית המילה אינה דבר קדוש. ברית המילה היא פרקטיקה מיסטית, והסיבה שהיא רווחת בקרב היהודים היא מפני שהיהודים נחשבו כ"ממלכת כהנים" שבה כל מי שיש לו מום לא יכול "לבוא בקהל ה'", ולעומת זאת הם רואים מצווה בהטלת מום עצמי, כל עוד הוא לא עומד בקריטריון של "מום".

אתם יכולים להאמין במיסטיקה, ואתם יכולים לזרוק את המנהג הזה לכל הרוחות. אבל בזמן שאתם מהללים את הפילוסופים היווניים, תחשבו על זה שרובם ככולם היו למעשה מיסטיקנים. כל תרבות והמיסטיקה שלה, אבל בכולן אידאל הנזירות היה המעלה הרוחנית הגבוהה ביותר שיכולה להיות. והפרקטיקה היהודית לנזירות היתה בראש ובראשונה הטקס הזה של פריעה, מציצה ושתיית היין.

האם זה פגאני? גם הפגאניות אינה אלא אינטראקציה סימבולית. זה שכיום אנו מתייחסים אליה בבוז היא רק מפני שאנו רואים אותה כמדע פרימיטיבי, היום פולחן הנזירות שלנו הוא אחר, והמיסטיקה שלנו היא אחרת. סביר להניח שאם היהדות היתה מתפתחת כיום, כדת אנרכיסטית במקום לעשות ברית מילה היו מסממים את התינוק והיו מתייחסים אל החוויה שהוא עובר כ"טקס חניכה". זה היה כמובן ברברי, מפני שכל גילוי של "אנרכיזם", של הסרת החיץ הסמכותי נחשב ברברי ומגונה בעיני הממסד, שמנסה להציב את אותה ה"עטרה" הסמלית שתגן עליו.