בטח שאלתם את עצמכם למה היהדות כל כך נרתעת מחרקים ואובססיבית לגביהם בענייני כשרות. זאת מפני שהחרקים היו אובייקטים מעוררי השתוממות ונערצים בעיני עובדי האלילים, ואכילה שלהם היתה אשרור הפולחן שלהם.
ביהדות יש מושג שנקרא "זורק אבן למרקוליס", מי שזורק אבן על פסל האלילים כאות גנאי, מבלי לדעת שבכך הוא בעצם עובד את האליל, שיש אלילים שעבודתם היא דווקא ביזויים. לכן המוות וכל מה שקשור למוות נחשב מוקצה ביהדות, דווקא מפני שרוב עבודת האלילים סבבה את התעלומה הזאת שנקראת מוות, חיים מתוך המוות ו"גלגול" באופן כללי. מעגל החיים.
כאלה היו החרקים – יצורי מוות. והיכולת שלהם לחיות בסביבה שכזו ועוד לאכול בה, או אותה, היתה הסימן לאלוהותם. סיבה נוספת לאלוהותם היתה ההופעה שלהם יש מאין, כאילו שהאוויר מייצר אותם, מה שקשר אותם או עם הכח הבורא או עם כח שהוא מעל לכח הבורא ומסוגל להביס אותו.
אבל בראש ובראשונה, קדמונינו שמו לב לכך שהחרקים מצטיינים בשינוי צורה, הידועה כאמור בתור "גלגול". מביצה, לזחל, לגולם, לפרפר.
המטאמורפזה הזאת, הטרנספורמציה, היתה סימן היכר אלוהי ואנו רואים אצל כל הדתות אלים המיוחדים לכך. במיתולוגיה היוונית לדוגמה, דיוניסוס היה אל שינוי הצורה וכל מה שקשור אליו או אל שינוי תודעה: תאטרון, יין, פריון וכו'.
בויקרא י"א התורה דנה בסוגי החיות הטמאות ומגדירה את כל סוג השרצים "שקץ". הסיבה לכך שהם טמאים היא פשוטה: הם שורצים על הארץ, חיים בסביבה מזוהמת. המעניין הוא שיש יוצא דופן אחד: "אַךְ אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע אֲשֶׁר לו כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ". או בקיצור: הארבה.
והשאלה היא למה דווקא הארבה. אז א', הארבה מסמל חורבן, המצרים חששו מהארבה מכמה סיבות: קודם כל, מכה לא צפויה של הארבה מסוגלת היתה לחסל את כל עתודות המזון ולגרום לרעב. הארבה היה מאיים לא רק משום שהוא אכל את כל מה שנקרה בדרכו אלא, וכנראה בעיקר, משום שבפשיטתו הנחילים שלו היו מסוגלים להסתיר את השמש, שהיתה כח החיות המצרי.
אבל ב' חשובה לא פחות העובדה שהארבה סימל בעבור המצרים את האויבים שלהם מדרום ומצפון. ממלכת כוש שכבשה כמה פעמים את מצרים העליונה, ומקורו של הארבה הוא למעשה בה (ולראיה: ישעיהו מכנה אותה "אֶרֶץ צִלְצַל כְּנָפָיִם, אֲשֶׁר מֵעֵבֶר לְנַהֲרֵי-כוּשׁ"). והחיתים (או גויי הים) שבתבליטים של רעמסס הוא מתאר אותם כנחילי ארבה.
כלומר בעצם זה שאתה אוכל את הארבה, ומפנים את מהותו בתוכך, אתה הופך בעצמך לאויב של מצרים ומחריבה. לכן הארבה הוא שרץ העוף היחיד שמותר באכילה ביהדות, ויותר מזה, יהודי ארצות ערב נהגו לאכול דווקא אותו כסגולה.
מה שמיוחד בארבה ובכלל בחגבים למיניהם הוא דבר נוסף: ה"גלגול" שלהם הוא יוצא דופן והוא חלקי בלבד. בשונה משאר החרקים שיש להם מה שנקרא "גלגול מלא", או "גלגול-על". הגלגול לא כולל שלב של זחל וגולם, ההתפתחות היא בעצם מאותו יצור, שנשאר כל הזמן פחות או יותר באותה הצורה, אך במעבר משלב לשלב משיל את עורו.
הגלגול החסר כמובן אינו רק של החגבאים. אלא שאנו שמים לב שבמיתולוגיה המצרית אין התייחסות אל בעלי גלגול חלקי מלבד ארבה, כינים וגמל שלמה – בכל המקרים התייחסות שלילית. גמל שלמה היה השליח המוביל את המתים אל השאול. הסיבה היא מפני שהם לא סימלו את המטאמורפזה. הציקדות דווקא כן סימלו את המטאמורפזה אבל רק אצל היוונים, מאוחר בהרבה מהמצרים. כנראה שאת הציקדות נטו לייחס בטעות לחגבאים, כי הן היו מצרצרות ונעו בנחילים. אולי בגלל זה המצרים לא מציינים אותן, כי הם התייחסו כבר לארבה – בפחד.
סיכוי שאת הארבה התירו לאכול מפני שהארבה סימן את מפלת מצרים. השושלת ה-24 היתה האחרונה ממוצא מצרי. השושלת ה-25 היו ממוצא כושי, ועם כיבוש מצרים על ידי אשור, הסתיים שלטון בני חם במצרים והחל שלטון הזרים.
המעניין הוא שספר נחום מתאר את מפלת מצרים כנפולת של שיקוצים ומנבא לממלכת אשור מפלה דומה על ידי הארבה "וְהִשְׁלַכְתִּי עָלַיִךְ שִׁקֻּצִים, וְנִבַּלְתִּיךְ", "שָׁם תֹּאכְלֵךְ אֵשׁ–תַּכְרִיתֵךְ חֶרֶב, תֹּאכְלֵךְ כַּיָּלֶק; הִתְכַּבֵּד כַּיֶּלֶק, הִתְכַּבְּדִי כָּאַרְבֶּה).
גם חורבן השושלת ה-26 שהשתחררה מאשור בעזרת שכירי חרב יוונים, מנובאת בתנ"ך על ידי ירמיהו בהקשר לארבה: "הִנְנִי נֹתֵן אֶת-פַּרְעֹה חָפְרַע מֶלֶךְ-מִצְרַיִם בְּיַד אֹיְבָיו, וּבְיַד, מְבַקְשֵׁי נַפְשׁוֹ"… "כָּרְתוּ יַעְרָהּ נְאֻם ה', כִּי לֹא יֵחָקֵר: כִּי רַבּוּ מֵאַרְבֶּה, וְאֵין לָהֶם מִסְפָּר. הֹבִישָׁה, בַּת-מִצְרָיִם; נִתְּנָה, בְּיַד עַם-צָפוֹן"
עם או בלי קשר לזה שחפרי הוא הכינוי להתגלמות של אל השמש בחיפושית הזבל. פרעה חפרע נקרא אפריס, ורק אצל ירמיהו נקרא כך. מן הסתם על שם פולחנו וכרמז על כך שה"ארבה" יגבר על ה"חיפושית"
Culture Agent 
להשאיר תגובה