Culture Agent

בספר ויקרא נאסר להקיף את פאת הראש ופאת הזקן. בספר ירמיהו, מכנה הנביא את בני קדם והישמעאלים "קצוצי פאה". מכאן: גילוח נחשב מגונה. השאלה היא למה.

הייתם אומרים, כמו הרמב"ם: גילוח הראש היה חלק מהפולחן של עובדי האלילים. אנו רואים את הכהנים המצרים מגלחים לא רק את הראש אלא את כל שיער הגוף.

או שמא, הגילוח הוא "מנהג הגויים". ביוון העתיקה (ובעיקר ברומא) הגברים גילחו את הראשים, אך לא בהכרח בנסיבות פולחניות, כי אם תרבותיות ואפילו צבאיות. אלכסנדר הגדול סבר שבקרב פנים אל פנים הזקן והאפשרות לתפוס בו, מהווה נקודת תורפה. הרומאים הגדירו את ה"ברברים" כך משום ש"ברבה" זה זקן, ומי שלא מתגלח הוא לא מתורבת.

קשה. וכך גם מפרש המלבי"ם. ביחד עם אזכור קצוצי הפאה מתארים גם ערלה. דהיינו, הקיצוץ בפאה הוא בכלל לא בפאת השיער אלא באיבר המילה, הגנאי כלפי הישמעאלים הוא שהם מתהדרים בכך שהם מבצעים ברית מילה, אך עדיין עובדים אלילים, או לפחות מתהדרים בפולחן דומה לפולחן של שאר הערלים.

מה אם כך המקור לטאבו כלפי הגילוח?

סברתי מחולקת לשתיים אך אני רואה קשר בין שני החלקים: הקומפלקס של היהדות עם ה"אקסיס מונדי", ובעיקר עם מה שמירצ'ה אליאדה מכנה the wildreness, "הקצה".

1. לבית המקדש היו "פאות". וגם למזבח. כלומר, בתוך "המתחם המקודש", מושג הפאה הוא ראוי. לעומת זאת מחוץ אליו, הוא מגונה. התורה מצווה לא לכלות את פאת השדה ולהשאיר אותה לעניים. כפי שהקרבת קורבנות, שהיא פרקטיקה "זרה" מותרת בתחום המקדש, אך אסורה מחוצה אליו, בשדות – המקום הקלאסי של עבודת הבעל והאשרה. הבעל היה אל הגשם, אשרה היתה אלת האדמה. בשני המקרים החקלאים היו תלויים בברכתם על מנת להפיק את לחמם.

2. מאחר שמה שבתוך "המתחם המקודש" הוא ממוסד, ומה שמחוצה אליו הוא פיראטי, הממסד יעשה את הכל כדי לגנות חיקוי דפוסים מקודשים ב"בר" (כלומר, ב- wildreness). לצורך העניין, "נער" מתואר בתנ"ך כמי שמשרת בקודש, או לחלופין כדמות משיחית. משה, שמואל, דוד, יהושע, יוסף – כולם מתוארים כנערים. "וּשְׁמוּאֵל מְשָׁרֵת אֶת פְּנֵי ה' נַעַר חָגוּר אֵפוֹד בָּד", "וּמִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים אֶת הָעָם כָּל אִישׁ זֹבֵחַ זֶבַח וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן כְּבַשֵּׁל הַבָּשָׂר וְהַמַּזְלֵג שְׁלֹשׁ הַשִּׁנַּיִם בְּיָדוֹ".

מה שמאפיין נער שלא הגיע עדיין לגיל בגרות הוא שלא צומחות לו שערות גוף. לא שער ערווה, לא שער זקן, לא שערות גוף באופן כללי. מי שמגלח את השערות עושה את זה כדי לקבל מראה נערי יותר, אבל התורה אוסרת את זה דווקא מפני שפרקטיקה "פיראטית" שכזו "מחללת את הקודש", כלומר מוציאה את הדפוס מהאיזור התחום המקודש.

אנו רואים גם את אלישע כ"קרח", גם את רבי עקיבא ככזה. בנצרות אנו רואים את הטונסורה של פאולוס, טונסורה מזרחית, כקרחת מלאה (כלומר, ה"תסרוקת" האופיינית לתינוקות בני יומם, שלא חטאו). טונסורה בכלל היא קרחת ברמה כלשהיא. דהיינו: כהני דת גם ביהדות/נצרות מגולחים. ולא רק זה, במאה הרביעית הונהגה הטונסורה בנצרות מפני שראש מגולח היה סימן היכר של מעמד הפקידים במשטר הרומאי. מרגע שהאימפריה התנצרה, הפקידים היו נוצרים גם כן. ומה שנקרא כיום "עובדי מדינה", אנשים מן הממסד.

נזיר לעומת זאת נחשב מגונה, דווקא מפני שהוא אנטי-ממסדי. דווקא כי הוא לא מתגלח, דווקא כי הוא מתחמק מחברת האדם, הולך לחיות בספר, במקומות מבודדים, ב- wildreness. "במ"ט שערי טומאה".

פרשיית "אשת יפת תואר" היא דוגמא מאלפת לדימוי הזה של "אקסיס מונדי". קודם כל, למלחמה "יוצאים", לכיוון החוץ. את האישה מוצאים בחוץ, וחפצים "להביא אותה אל תוך הבית". מה עושים כדי שתוכל להכנס פנימה? "וגלחה את ראשה…. וישבה בביתך", ורק אחר כן תבוא אליה ובעלתה. המונח הזה "בעלתה", רומז על כך שיחסי אישות הם הפרקסיס הדתי, דהיינו אם אתה רוצה לקיים פולחן, אתה "בועל". לא בהכרח מקיים יחסי מין, הכוונה היא שעובד את האל "בצורה הראויה". וביהדות, המקום היחיד שמותר לעבוד את האל הוא בבית המקדש, ולכן מבחינת היהדות לא משנה מה יהיה בדיוק אופי הפולחן, העיקר שהוא יהיה "לפני ולפנים", "בתוך הבית".

אנו רואים במעשיה של אשת יפת תואר גילויים של אבלות ובמסגרת הגילויים הללו היא מגלחת את ראשה ובוכה, כאילו שחלק מהמעשים שעושים אבלים הוא לפצוע את עצמם, ולמרוט את השערות. אלא שהתורה אוסרת את זה "לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת". האם רק מפני שזה מנהג הגויים או פולחן דתי? לא. כי המקום היחיד שמותר לעשות את הדברים האלה הוא "בפנים הבית".

הנזיר, דווקא ביום שהוא מפסיק להיות נזיר, מתגלח. "וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר, בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד". כלומר, הוא לא רק מתגלח אלא באוהל מועד, שם הוא גם שותה יין וגם שורף בצורה פולחנית את אותו השער שאפיין את ימי נזרו.

לפני תקופת אלכסנדר הגדול, ביוון העתיקה נהגו לגדל את הזקן. אלא שאז הזקן הפך להיות סימן היכר של שתי קבוצות: עבדים ופילוסופים. כלומר, גילוח הפך סימן היכר של בני חורין. המצביא הרומי סקיפיוס אפריקנוס נודע במנהגו להתגלח בכל יום. גידול זקן היה אם כך סימן היכר של אבל, השפלה, ניוול. הטקס הזה של גילוח הנזיר ושריפת השיער שלו היתה כמין הוצאתו לחירות.

ואז תשאל השאלה: אם גידול זקן הוא סמל לכניעה, וישראל רואים את עצמם בני חורין כי הם עוסקים בתורה, מדוע הם מגדלים את זקנם? מדוע להשפיל את עצמך, אם כריעה תחת עול המצוות נחשבת כשחרור ולא כהכרזת עבדות כלפי ה'? מי שמגדל זקן הוא עבד עבדים, מי שמסתפר הוא בן המלך האמיתי – לפני שבת מבצעים את מה שעושה הנזיר, טובל, מתגלח, מתייפייף, לובש בגדים חדשים.

לעת עתה אסיים בסברה נוספת. החטא הגדול של הנזיר, עליו הוא צריך להביא חטאת, הוא לא ההתנזרות וגידול הזקן. החטא הוא דווקא העובדה שהוא נדר נדר. "הפליא לנדור". הפך למופלא, מלשון הפליה, בדיוק אותה ההבדלה שמפרידה בין הקודש לחול, "הפרקסיס הממסדי". בתלמוד יש מונח שמדבר על נער שעדיין לא הביא סימני בגרות, אך עדיין שואף להתנהג כמו מבוגר ולהכיר באחריות שיש לו כשהוא נודר, "מופלא הסמוך לאיש". הדיון הוא האם ניתן לסמוך על שיקול דעתו של הנער הזה, שמטשטש בין הניגודים הללו של בגרות-נערות, קודש-חול וכו'. לדעתי זו הסיבה שהנזיר נחשב כחוטא, כי גם הוא מטשטש את החלוקה הזאת.

אפשר לראות דבר מעניין בתנ"ך. שלושה משיחים שהודרו נקשרו עם עבודת הבעל, ושמם הוסב משם הבעל ל"בושת". המשותף לשלושת המשיחים הללו הוא שכולם מזרע רחל: גדעון משבט מנשה ושאול משבט בנימין, שבנו נקרא איש-בושת וקילל את בנו יהונתן על שבחר בבן ישי "לבושתך ולבושת ערוות אמך".

שניהם נקראו על שם ריבם עם הבעל, ירובעל ומריבעל. שניהם נלחמו בעמק יזרעאל, שנקרא בתנ"ך "בקעת מגידו". המלך השלישי שנלחם "בבקעת מגידון" היה אחאב משבט אפרים שגם לו היה רומן עם הבעל וגם הוא מת (כמו שאול) אך ניצח (כמו גדעון).

העובדה שגם אחרי שנפצע עדיין נלחם בכוחותיו האחרונים והוביל את ישראל לנצחון נזקפה לזכותו והוא נחשב כאבטיפוס למשיח בן יוסף ומי שזכה למספד (זכריה י"ב) בדיוק כפי שיאשיהו שנחשב כאבטיפוס למשיח בן דוד זכה למספד על ידי ירמיהו. וגם הוא מת, אבל לא בבקעה אלא ב"הר מגידון".

הר מגידו הוא הר תבור הידוע גם בשמו "רמות יששכר". והסיבה שאני מזכיר זאת היא מפני שדיברנו על בושת. אבימלך בן גדעון נהרג בידי אישה וזה נחשב לו כבושה, הוא תבע מנערו להרוג אותו בדיוק כפי ששאול תבע מנערו להרוג אותו. הוא תבע כדי שלא יאמרו שהוא מת בצורה מבישה כמו עוד אדם שנלחם והפסיד בעמק יזרעאל, סיסרא. במקום זה הוא רצה למות בצורה הירואית, כמו ששאול ימות.

בתנ"ך הרבה מהמשיחים מתוארים בצמידות עם זונות. יהודה זנה עם כלתו תמר, שמשון התאהב באישה זונה מעזה, יפתח הגלעדי היה "בן אישה זונה". במסכת ראש השנה כ"ה עמוד ב' שקולים שני אלה – יפתח ושמשון ביחד עם ירובעל, כמשה, אהרון ושמואל. כדי לומר ש"כל משיח לדורו": "'משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו', שקל הכתוב שלשה קלי עולם כשלשה חמורי עולם, לומר לך: ירובעל בדורו כמשה בדורו, בדן (שמשון) בדורו כאהרן בדורו, יפתח בדורו כשמואל בדורו. ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הצבור הרי הוא כאביר שבאבירים".

בנצרות ישו עצמו הוא בן סדרה שלמה של יחסי מין שמידת הלגיטימיות שלהם הולכת ועולה. תמר כלת יהודה, רחב הזונה, רות המואביה וכו'. סנטה אנה במסורת הקתולית אמנם קיימה יחסי מין אבל ההריון שלה עם מרים היה ללא רבב, ומרים כבר ילדה כשהיא בתולה. יצא על זה לפני כמה שנים ספר בשם "קדשות וקדושות" שמדבר על הקשר בין זנות ופיתוי למשיחיות ומדבר בדיוק על הנראטיב הזה של "ראיתם משיח? חפשו זונות".

באשר ל"אקסיס מונדי", היה גם את הספר "בעד החלון נשקפה", שדיבר על הנשים בסיפורים של הדמויות שציינתי – שאול, סיסרא, אחאב, הזונה (רחב) כמי שיושבות על הגדר הסמיוטית, בין הפנים והחוץ. כלומר במה שנקרא באנתרופולוגיה "מרחב לימינלי" (ויקטור טרנר), שמהווה סמל משיחי של אחדות ניגודים. הביקורת כלפי הממסד היא בגלל שהממסד מצדד בהפרדה.

בושת בעברית היא מילה נרדפת לערווה. אז אם קוראים לך בשפה תנ"כית "איש בושת", קוראים לך בעצם על שם אבר המין. בבראשית ג' ויהיו ערומים ולא יתבוששו. לפי פרשנות די פופולרית (יש מאמר מאלף בספר "גן בעדן מקדם" על המיניות בגן עדן) שטוענת שלפני החטא הקדמון לא היו לאדם וחווה אברי מין בכלל. וזו הכוונה "לא יתבוששו". רק בעקבות החטא נוצרו איברי המין ונולד רעיון המין

כמו כן, היתה הכת הכופרת ברוסיה של המאה ה-19, הסקופצי, שהיו מסרסים את עצמם בשל אמונתם שהחטא הקדמון הוא איברי המין ועל מנת לכפר עליו יש להסיר אותם.

אני לא אוהב אטימולוגיה לטינית או אנגלית, כי אני חושב שהמיסטיקה התנ"כית נכתבה בעברית, אבל סיכוי ששערות הערווה נקראות באנגלית bushes בגלל שבעגה אשכנזית הוגים ככה "בושת". בכל מקרה bush הוא שיח וכבר נאמר בבראשית א' "הנה נתתי לכם את כל עשב זרע זרע אשר על פני כל הארץ". אולי בגלל זה שערות הערווה פרוסות על פני כל איבר המין ומכסות אותו, משל היה איבר המין הסנה הבוער.

בספרדית שיער הערווה משמש כמילת עלבון, "אדיוט" pendejo. איש בושת הוא אדם טיפש. אני מניח שהנוהג להסיר שער ערווה ובית שחי נובע מהצורך להסיר את ה"בושת". באיסלם כאמור זהו ציווי. ביהדות נאמר על בנות ישראל "אין להן לא שיער בית שחי ולא שיער ערווה" (סנהדרין כ"א). כאמור המשיח מכונה "נער" משום שלנער אין שערות ערווה. השלב של טרם צמיחת שיער הערווה נחשב כימי התום, וגם הנשיח נקרא "תם" (יעקב) או "תמים" (נח).

מאחר ששיער באופן כללי נמצא על כל הגוף, והוא נחשב כטמא חוץ מהמקומות שהם מקום התפילין (כלומר הפדחת ו"המקום שמוחו של תינוק רופס"), גם אצל נשים וגם אצל גברים. נוהגים להסיר את השיער הזה או לכסות אותו. אצל גברים אנו פוגשים חרדים קרחים עם זקן עבות, או ילדים חרדים קרחים עם פאות בלבד. אצל נשים, בשאל איסור ההסתכלות בערווה, אנו פוגשים את המושג הזה שנקרא כיסוי ראש, שמכסה בעיקר את ה"פאות", דהיינו חלק מהשיער מותר והוא בעיקר קצוות השיער שגדל בפדחת ובאחורי הראש. זאת לדעת המקלים. לדעת המקלים עוד יותר, את השיער האמיתי של הנשים אסור לראות אבל מותר ללבוש "פאה נוכרית", והכוונה בפאה נוכרית היא כמובן שתהיה לכן בכל זאת פאה, אבל פאה זרה.

ומה משמעות המילה זר? ובכן, כפי שהפועל ח.ל.ל הוא דו ערכי ומסמל גם טוב וגם רע, כך גם גידול השער הוא דו ערכי. בתוך האקסיס מונדי (בית המקדש) הוא מותר, בחוץ הוא אסור. כלומר "מחלה", "חילול הקודש" וכו'. ומאידך, "התחלה", "וַיָּ֣חֶל שְׁלֹמֹ֗ה לִבְנ֤וֹת אֶת־בֵּית־ה' בִּיר֣וּשָׁלַ֔‍ִם בְּהַר֙ הַמּ֣וֹרִיָּ֔ה" וכו'. מה שאומר שבחלק מהמקרים זה מותר ובחלק אסור – כך גם ההפך של המחלה, התרופה, היא דו ערכית. מצד אחד יש את הזרות, "הזר הקרב יומת" כשמדובר בחצר המשכן, וכמו כן במי שמקטיר אש זרה ומושח על עצמו את שמן המשחה. גם דוד היה "מוזר לאחיו", גם יפתח היה "בן אשה זרה". ומאידך יש את המזור, "וְהוּא לֹא יוּכַל לִרְפֹּא לָכֶם וְלֹא יִגְהֶה מִכֶּם מָזוֹר"