Culture Agent

מסתבר שלפי אילן היוחסין בספר דברי הימים, שאול המלך הוא מבני הרפאים – אותם הלוחמים הענקים אויבי ישראל שיבואו מן הצפון באחרית הימים וילחמו ביחד עם גוג ומגוג נגד ישראל. ועל כן ברור למה דוד המלך רצה להדיח אותו מכסאו.

על שאול המלך נאמר שהוא היה משכמו ומעלה גבוה מכל העם. שאול היה ענק. גם על גלית הגתי כתוב את זה, וגם על עוג מלך הבשן. וגם על ארבעת בני הענק שישבו בחברון, אותה כבש כלב בן יפונה.

עוג מלך הבשן ישב בעשתרות באדרעי, אותו המקום ממנו הגיע גיבור דוד "עוזיא העשתרתי" (דברי הימים א י"א). בסמוך אליו מצוינים עוד שני גיבורים: יעואל בן חותם הערערי וחנן בן מעכה.

יעואל, כלב, גת והבשן ישובו אלינו מיד. אך בינתיים נתבונן בשם "מעכה" בתנ"ך ונשים לב שבכל המקרים מעכה קשורה עם נישואים בין-שבטיים, ועם עממים זרים כגון הארמים, הגשורים והפלשתים.

מעכה הראשונה שמוזכרת בתנ"ך היא בתו של פילגש נחור, כלומר ארמית.

בדברי הימים א' ב' מסופר על עץ משפחתי ענף של חצרון בן פרץ ובניו, אך באיזה שהוא שלב לא ברור מי הוא אביו של מי, מי בנו של מי ומי נשוי למי. הדבר היחיד שברור הוא שחצרון אבי כלב נשא את בת מכיר בן מנשה והוליד את שגוב שבנו יאיר כבש את ממלכת גשור.

מאוחר יותר אנו רואים שלכלב היו כמה וכמה נשים, אבל כאמור לא ברור בעצם מי מהן היא אשתו, מי בתו ומי אמו. מה שכן ברור הוא שלכלב היו כמה נשים/בנות/אמהות ובהן: מעכה, שילדה את לא ברור מי אבל גם את אבי גבעא.

בדברי הימים א' ז' מדווח שמכיר היה בן פילגשו הארמיה של מנשה, מכיר לקח אשה לחופים ושופים בני בנימין, ונאמר מיד שלאחותו קראו מעכה, וגם לאשתו כמה פסוקים אחרי זה.

עצם שמו של שאול המלך, שזהה לצורה שבה כותבים את ה"שאול", המקום בו גרים בני הרפאים, אומר דרשני. בשירה האוגריתית נקרא האל מות, אל השאול, גם "ידד" ו"מידד" מלשון ידידות ואהבה. בברכת משה לבנימין נאמר "בנימין ידיד ה' ישכון לבטח עליו", ובכך בעצם נקשר בנימין אל פולחן מות. לציין את העובדה שעל מות נאמר שהוא איים לבלוע את כל מי שיתקרב אליו וגם את בעל הוא בלע.

בדברי הימים א' ח' נאמר "וּבִנְיָמִן הוֹלִיד אֶת בֶּלַע בְּכֹרוֹ אַשְׁבֵּל הַשֵּׁנִי וְאַחְרַח הַשְּׁלִישִׁי, נוֹחָה הָרְבִיעִי וְרָפָא הַחֲמִישִׁי". בנו הבכור של בנימין נקרא "בלע" ובנו הצעיר של בנימין נקרא "רפא". נאמר מיד שבני בנימין ישבו במקום שנקרא "גבע" ואז הגלו אותם אל מנחת. כלומר, בני בנימין ישבו במקום כלשהוא אחר, ואל המקום בו יושבים עכשיו, ארץ בנימין, הגלו אותם. הם נדדו דרך שדה מואב עד שהגיעו אל מורדות ההר. שם ישבו באיילון והבריחו את יושבי גת. ובכן, מי מסופר שישב בגת? בני רפא.

אבל לא רק באיילון הם ישבו, אלא גם במקום חדש לו קראו גבעון על שם המקום ממנו גלו. בגבעון ישבו יעואל אבי גבעון ושם אשתו מעכה, והיא הולידה את נר ואת קיש. קיש הוא אביו של שאול ונר הוא אביו של אבנר. דהיינו מעכה היא סבתא של שאול. מעכה היה גם אביו של אכיש מלך גת הפלשתי, שאליו ברח דוד. מעכה היתה גם אמו של אבשלום ובתו של מלך גשור הארמי.

מכל אלה אנו מבינים כמה דברים: שאול הוא בן בנה של מעכה שלא משנה בדיוק מאיפה הגיע, רק ברור הוא שכל מי שמורד בדוד המלך הוא גוי בן גוי ועובד הבעל. ושמנשה ובנימין הם ספק ישראלים. וגם אפרים שבשירת דבורה נאמר ש"שורשו בעמלק" הוא ספק ישראלי.

מה אני בא לומר?
כל זה לא היה ידוע לנו אילולא ספר דברי הימים. השאלה היא מה תפקידו של ספר דברי הימים. וכאן אנו פותחים תיבת פנדורה. ספר דברי הימים נחשב לאחד מהספרים הזניחים ביותר בתנ"ך, גם אם הארוכים שבו. חז"ל לא נתנו לו משמעות גדולה מדי וספק אם ראו בו היסטוריה אותנטית או רשמית יותר מהכרונולוגיות המקבילות בספרי הנביאים. עצם העובדה שמקומו נקבע להיות ספר האחרון בתנ"ך, וכחלק מקורפוס הכתובים מלמד על חשיבותו הנמוכה. חז"ל מיעטו לעסוק בו ומסתבר שגם פרשנות המקרא מיעטה לעסוק בו. עד כדי כך שאפילו רש"י, שביקש לפרש את כל התנ"ך לא הספיק להגיע לספר דברי הימים טרם נפטר, מפאת חוסר חשיבותו היחסית. נדמה שהזרם המרכזי של הפרשנות לתנ"ך העדיף להתעלם ממנו או לפחות להשאיר אותו לסוף, ומי שבאמת ביקש לעיין בו הם או ה"מתקדמים יותר", או אלה שמלכתחילה היה להם עניין באזוטריה ולא היו שייכים לזרם המרכזי.

השאלה היא כמובן למה. והתשובה המיידית שהיתה ניתנת היא, שכמו שספר דברים נזרק אי שם בסוף התורה כי הוא לא מחדש שום דבר אלא רק מסכם ומפרש, כך גם עושה ספר דברי הימים. אבל בשני המקרים התשובה לא מספקת. איזו סיבה יש לכתוב את אותו החיבור בשני חלקים, הראשון שכתוב בו דבר כלשהוא והשני שכתוב בו אותו הדבר בדיוק רק תמציתי יותר.

בתורה אין אף אות מיותרת. כך שבטוח שיש סיבה כלשהיא ש"משנה תורה" צורף בכל זאת אל שאר ארבעת הספרים. ובהתאמה בטוח שיש סיבה כלשהיא שדברי הימים צורף בכל זאת לתנ"ך, גם אם במקום נידח.  מה הסיבה אם כך? הסיבה היא שכמו שלדברים יש ערך מיסטי, כך גם לדברי הימים. והמיסטיקה נדחקה לקרן זווית בדיוק כפי שהמיסטיקה נדחקה תמיד לקרן זווית, כדי שלא יבחינו בה. כדי שגם אם יבחינו בה, יקבלו כמובן מאליו את זה שמדובר רק בתקציר, תמציתי אבל לא ממצה. ואם רוצים לדעת את הדבר האמיתי כדאי לגשת לגוף הדברים עצמם.

החפירה במקורו של שבט בנימין היא רק קצה החוט בערך המיסטי של ספר דברי הימים. ביקורת המקרא נוטה לראות את ספר דברי הימים כתעמולה מלכותית בעד דוד, ואת כתיבתו כפוליטית גרידא. עצם העובדה שהוא מתעלם כמעט לגמרי מממלכת ישראל ומתאר רק את ממלכת יהודה, עצם העובדה שהוא תואם את הנראטיב של בעל ספר דברים (הדויטרונומיסטי), שבעצמו צידד בריכוז הפולחן רק בירושלים ולא במקומות אחרים. חשוב מאוד, אבל מתעלם מהתפקיד הדתי של הספר. התנ"ך אינו טקסט פוליטי, הוא טקסט דתי, והתפקיד של טקסט דתי הוא להוות תאודיציאה: כלומר, להצדיק את קיומו של הרע, בהיותו של אלוהים טוב וגואל.

איך עושים את זה? ובכן, הקישור של מלכות בני רחל לשאול אינה אלא נסיון לרדת אל שורשו של הרע ולחשוף אותו כפי שיעקב חשף את מחשוף הלבן במקלות מיד לאחר שיוסף נולד. אין כאן אלא נסיון לקשור בין קדושת הסטרא אחרא שמסומל באויבי ישראל, המורדים בבית דוד ובעיקר הפלשתים והארמים, לבין קדושת זרע בני רחל, בית שאול המלך ובאופן כללי ממלכת אפרים, שבשיכול אותיות היא ה"רפאים".

הפואנטה שאני מנסה להעביר היא שהתנ"ך כולו הוא מין סאגה על מי יחבוש את כתר המשיח. והזיהוי בין בני רחל לסטרא אחרא, הוא בסך הכל עוד פרק. זה מין מירוץ, שבו מתמודדות שתי קבוצות, והמירוץ צמוד כך שעד לרגע האחרון לא ברור מי מנצח והיתרון כל הזמן מחליף ידיים. או יותר נכון נוטה לטובת בית דוד, ובית יוסף (המשיח מזרע רחל) הוא האנדרדוג, וכאילו התנ"ך מנסה לרמוז שבסופו של דבר האנדרדוג יזכה באליפות.