Culture Agent

"בני יפת גומר ומגוג ומדי ויון ותובל ומשך ותירס". גומר – גרממיה, מגוג – גיתייא, מדי – כשמועה, ויון – אייסוס, תובל -ויתנייה, משך – מסייא, תירס; ר' סימון אמר – פרס, ורבנן אמרי – תרקא.

ירושלמי מגילה א ט

"בני יפת גומר ומגוג ומדי ויון ותובל ומשך ותירס". גומר זה גרממיא מגוג זו קנדיא מדי זו מקדוניא יון כמשמעו תובל זה בית אונייקי משך זו מוסיא תירס פליגי בה ר' סימאי ורבנן ואמרי לה רבי סימון ורבנן חד אמר זו בית תרייקי וחד אמר זו פרס

יומא י' עמוד א'

בספר בראשית מסופר שבני יפת הם "גומר ומגוג ומדי ויוון ותובל ומשך ותירס". בגמרא ביומא י' עמוד א', וכן בירושלמי מגילה א' ט' מפרטים חכמים את שמות העממים של תקופתם ביחס לשמות בספר בראשית, ומגיעים למסקנה שבני יפת כולם שכנו בין יון לפרס, כולל אסיה הקטנה וערבות הקווקז.

ישנה מחלוקת באשר לזהותו של תירס, על פי טענת רבי סימון תירס היא פרס, על פי טענן רבנן תירס היא תרקיה. ישנה גם מחלוקת באשר לזהותו של מדי, לפי מקור אחד מדי זה העם הפרסי הנודע, לפי מקור שני מדי הוא עם יווני (מקדוניה). בכל מקרה, על פי הכלל "אחרון אחרון חביב" (בראשית רבה ע"ח ח') אנו מסיקים שתירס הוא בן יפת החשוב ביותר.

צר המשיח

יחזקאל מדבר בפרק ל"ח-ל"ט על נבואת גוג ומגוג. גוג מתואר כ"ראש משך ותובל" מ"ארץ מגוג", רוצה לומר: מנהיג קבוצה שכולל כמה וכמה מבני יפת, אם לא מנהיג כל בני יפת. התקופה המדוברת היא כשבני ישראל יושבים בארצם לבטח. וגוג מתואר כמי שהחליט להוציא את צבאו למלחמה נגד ישראל.

מאחר שיחזקאל התנבא בתקופה שבה כורש כבש את בבל והוציא את ההכרזה המפורסמת שלו, הרי שהוא התייחס למי שאיחד את כל הפרסים תחת כתר אחד, כלומר לכורש עצמו, מייסד האימפריה הפרסית. אם נרצה לחדד ולהעביר את חתימת התנ"ך לתקופה היוונית, אז יחזקאל מדבר לא על כורש אלא דווקא על ממשיכיהם הרוחניים של האחמנים, הפרתים.

יחזקאל מזהיר בנבואת גוג ומגוג את מנהיג בני יפת: אל תעלה למלחמה על ישראל פן יבולע לך. עורכי התנ"ך שמו את דבריהם בפיו של יחזקאל וניסו בדרכים תיאולוגיות למחות נגד הפרסים. בין אם מדובר בכורש שהשיב את היהודים לארצם ויחזקאל מאיים עליו פן יתחרט (מה שכנראה היה במקור), ובין אם מדובר בפרתים שהגלו את יוחנן הורקנוס ואסרו אותו בבבל לאחר שכרתו את אזנו. ואז בעקבות זאת הורדוס השתלט על המלוכה. על הרקע הזה נכתבה נבואת גוג ומגוג, בחתימת התנ"ך. כדי לומר: גוג ומגוג הוא המלחמה של הרומאים והפרתים, על חשבונה של ממלכת החשמונאים והמלכתו של הורדוס כ"אויב המשיח". הגאולה שבאה אחרי מלחמת גוג ומגוג, היא מה שיבוא אחרי ההדחה של השושלת שלו מכס המלכות. כך קיוו לפחות היהודים שיקרה.

יחזקאל מתנבא גם שהקואליציה של גוג תכלול את העממים כוש ופוט.

כוש הוא שם גנאי נפוץ בתנ"ך לכל האויבים שהצרו לעם ישראל. בתנ"ך יש עוד ארבעה עממים לפחות שנקראים כוש: אחד מהם הוא ארם. עתניאל בן קנז גאל את בני ישראל מיד כושן רשעתיים מלך ארם נהריים (שופטים ג'). גם עמוס מכנה את הארמים וכן את הפלשתים "כושיים", "הלוא כבני כשיים אתם לי בני ישראל נאם ה' הלוא את ישראל העליתי מארץ מצרים ופלשתיים מכפתור וארם מקיר" (עמוס ט' ז').

חלק מהסאגה של יוחנן הורקנוס היא המשפט של הורדוס לאחר שהרג ללא משפט את מנהיג המורדים בגליל, חזקיהו. יוחנן הורקנוס ראה שהורדוס עומד לצאת חייב בדינו מול הסנהדרין, והורה על דחיית המשפט למחרת. בינתיים הורדוס נמלט בלילה אל דמשק, אל ארם.

בארם (כלומר בסוריה, שנכבשה על ידי הרומאים) הוא מונה על ידי הרומאים למנהיג צבאי, וכאות הוקרה על שיתוף הפעולה הנאמן איתם הם הבטיחו לו שימלוך על יהודה בעתיד. קרה מה שקרה, לא באתי לספר כאן על הורדוס, ובאמת הוא הומלך ובסופו של דבר לא רק שחיסל את כל החשמונאים, אלא שגם הפך למלך הלא יהודי-אתני הראשון בתולדות העם היהודי, מה שהיה אסון בעיני חכמים. זו הסיבה ל"קשר הכושי" של גוג. גוג, מסתבר, אינו מלך הפרתים אלא דווקא הורדוס.

בכל מקרה, לא רק הארמים נקראים כוש, אלא גם המדיינים. רבינו בחיי בפירושו לספר במדבר י"ב א' מסביר שציפורה נקראה "האישה הכושית", מפני ש"המדיינים והישמעאלים וגרים באהלים ונתונים בשמש". גם המלבי"ם בפירוש ליחזקאל אומר דבר דומה "ושם אמר כי פרס כוש ופוט איתם, וכן בית תוגרמה, שהם כולם נימולים מחזיקים בדת ישמעאלים". כלומר, הכושים במקרה הזה יכולים להיות גם הישמעאלים. וכאן הכל מתחבר לנו: לא הארמים הם אלה שהביאו לירידת קרנה של המלוכה היהודית, אלא הישמעאלים.

המשיח

רק אירוני שיוחנן הורקנוס המדובר הוא השני, בעוד שיוחנן הורקנוס הראשון הוא זה שגייר בכפיה את האדומים, שכעבור כמה דורות יצא מהם הורדוס עצמו. על שום זה השלטון הרומי נקרא בזמנו "מלכות אדום הרשעה". יוחנן הורקנוס הראשון מתואר במקורות כ"יוחנן כהן גדול", צדיק אגדי בחזקת המשיח (יענו הכהן המשיח). סביר מאוד להניח שגוג נחשב אויב המשיח, מפני שהוא זה שבסופו של דבר הדיח את יוחנן, הכהן הגדול השני. הדחתו של יוחנן הכהן הגדול הנ"ל מסומלת אצל חז"ל בהפיכתו לצדוקי. 80 שנה שיוחנן שימש בכהונה הגדולה היא התקופה שבין שני הכהנים הגדולים שנקראו יוחנן. הקשר לצדוקים הוא מפני שהורדוס העדיף את הצדוקים על פני הפרושים, שנידו אותו משום שלא היה יהודי אתני.

מקורו של המיתוס בברית החדשה על כך שהורדוס הורה על הרג כל הילדים בבית לחם בשל הידיעה על לידתו של משיח בן דוד, הוא הסיפור הזה: הורדוס כאויב המשיח. טבח התמימים כטבח הורדוס את כל צאצאי בית חשמונאי, כלומר צאצאיו של יוחנן הורקנוס. שלושת האמגושים כהכלאה בין הטריומווירט הרומאי למחטף של הפרתים כגורם לכך שהורדוס עלה לשלטון ויוחנן הורקנוס הודח. כמו כן, זהו רפרנס לחלוקת הממלכה לשלושת בניו של הורדוס – ארכלאוס, פיליפוס ואנטיפס. בדיוק בשנת הולדתו של ישו. כאילו כדי להקביל בין הגזירה על מות הבנים, לבין התקווה על מות אותם בנים של הורדוס ומעברה של "מלכות רומי הרשעה" מן העולם לטובת "מלכות השמים".

האלטרנטיבה

עבור אלה המצקצקים בלשונם ואומרים "לא יכול להיות, תרגום השבעים התבצע אחרי חתימת התנ"ך" והיה שנים רבות לפני הורדוס, ניתן את האוקימתא הבאה: בניגוד לרבי סימון שאומר שתירס הם פרס, רבנן אומרים שלא, זו מקדוניה. דהיינו, מנהיג בני יפת הוא ממוקדון, ראש משך ותובל הוא אלכסנדר מוקדון

לאחר מלחמת הירושה, הדיאדוכים, הממלכה התפצלה. סלאוקוס שלט בסוריה, תלמי שלט במצרים. יהודה היתה כלואה ביניהם וכל צד היה מעוניין בשליטה על הארץ. במקרה הזה כוש ופוט הם עוד עם שמתואר ככוש בתנ"ך, המצרים (ירמיהו מ"ו, ט'). כלומר תלמי. אלא שמצפון תפתח הרעה בא לומר: הסכנה היא דווקא סלאוקוס. ואכן אנטיוכוס אפיפנס היה סלאוקי.

האזהרה לגוג היא בל יעז לכבוש את הארץ. המפלה של גוג היתה מרד החשמונאים והקמת המלוכה. האירועים הללו של מלחמת הדיאדוכים היו לבטח לפני תרגום השבעים, שהרי תלמי הזמין את התרגום כביכול.

השאלה כמובן אם תרגום השבעים היה באמת הזמנה של תלמי ואם התנ"ך באמת נערך אז או מאוחר יותר. ומי יודע אם לא הסיטו את חתימת התנ"ך לתקופת תלמי כדי לרמוז בדיעבד על כך ש"אחרית הימים" היתה בתקופתו, למרות שהחתימה היתה מאוחרת יותר. ההיסטוריה תמיד נכתבת בדיעבד.

כוש יכול להיות בכל זאת ארם שכן בתרגום השבעים תורגמה ארם כסוריה עבור הפסוק "ארם מקדם ופלשתים מאחור ויאכלו את ישראל בכל פה בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה".

ההתערבות הסלאוקית בפוליטיקה של יהודה היתה הדחתו של הכהן הגדול חוניו השלישי ומינויו של יאסון המתיוון במקומו. דהיינו, יוחנן כהן גדול הינו חוניו. יאסון היה צדוקי ומאז הצדוקים סומנו כמתיוונים. יאסון הודח אחר כך גם הוא, כי לא היה הלניסטי מספיק, ובמרומו מונה מנלאוס שהפך את המקדש לאלילי, מה שמיוחס בתלמוד לאנטיוכוס. על רקע זה פרץ מרד החשמונאים ומפלתו של גוג.

היחד

סביר להניח שהגרסה הזו תהיה מקובלת על יותר אנשים, כאילו שגוג ומגוג מוסב על האירועים שקדמו למרד החשמונאים, ועל הנטיה של חוניו לטובת בית אחד, לעומת הנטיה של בני משפחתו המתייוונים לטובת בית אחר.

היו שני מקרים של הדחה של חוניו. חוניו השני נטה לטובת בית סלאוקוס, ואת מקומו תפס יוסף בן טוביה שקנה את הכהונה בתמורה לשוחד לתלמי. היה את חוניו השלישי שנטה לצד תלמי שאותו הדיח כאמור יאסון, שגם הוא שיחד, אבל הפעם את הסלאוקים. בכל מקרה, יאסון הודח היה מתון ובמקומו מונה כהן מתייוון שאפילו לא מבית צדוק. ובכך נסתיימה תקופת הכהונה הגדולה של צדוק, ושל בית חוניו.

התקופה שבה בית חוניו שלט היתה תקופת הזוהר של הכהונה הגדולה והמדרשים מתפייטים על צדיקותם של חוניו הראשון ושל בנו שמעון, אותו מכנים שמעון הצדיק.

רחל אליאור בספרה "זכרון ונשיה" עוסקת בתקופה הזאת שבה כהני בית צדוק הודחו וברחו למדבר. לטענתה הם כתבו אז את "סרך היחד" – שהיה חיבור משיחי אפוקריפי, שבו הקהילה המבודדת מילאה את מקומו של בית המקדש, שנכבש לטענתם. הכיבוש היה של הכהנים הכופרים. שיאה של הכפירה היתה בהפיכת המקדש לאלילי על ידי מנלאוס ומאוחר יותר אלקימוס.