Culture Agent

בדיסקו בארה"ב יש כמה לייבלים חשובים שתרמו להתפתחות הז'אנר. ביניהם קזבלנקה (דונה סאמר, הוילג' פיפל, סרון וכו'), RSO (הבי ג'יז, הפסקולים של שגעון המוסיקה, גריז, תהילה וכו') ו-TK (קייסי אנד דה סאנשיין באנד, ג'ורג וגוון מקריי, טי-קונקשן, טימי תומאס וכו').

TK היה הלייבל הבולט בפלורידה, והשורשים של כל המוסיקה שהגיעה מהדרום עוברים דרכו. בין אם מדובר במיאמי בייס, ברייקס, היפ-הופ, דירטי סאות' או אלקטרו. למען האמת שלושת אלה עוברים לא בהכרח דרכו אלא דרך מייסד הלייבל שאחרי אי אלו דברים שקרו ללייבל החליט לפתוח לייבל נוסף בשם Sunnyview. שם קרו כל הדברים. כמובן, הרבה קשרים בין שני הלייבלים חוץ מהמייסד, כולל כמה מהאמנים שבזמנו עשו דיסקו ואז אלקטרו. נדון בהם.

מי שכתב עבור הלייבל שלל להיטים היה קלארנס ריד. בין השאר לקייסי ולהקת השמש העולה, ג'ורג' מקריי ואשתו גוון מקריי, ג'ימי בו הורן וכו'. אבל היה לו גם אלטר אגו. והאלטר אגו הזה מסתבר שמציץ גם היום אלינו מאחורי 100% בערך משירי הראפ – גם שלוש שנים אחרי שמת. בלופליי היה הראפר הראשון שנהג לנבל את הפה שלו בלי הכרה, בכוונה. ולצליל אלקטרו. בפלורידה מי שהלך בעקבותיו לדוגמה היה לותר קמפבל מ2 לייב קרו, שהיו הראשונים להכניס למצעד קטע ראפ כזה. ומאז הכל היסטוריה (ובגללם אתם רואים על כל אלבום היום מדבקה שחורה של parental advisory. פרטים כאן)

על בלופליי שהלך לעולמו לפני כמה שנים (2016) היה לפני כמה שנים סרט דוקומנטרי עטור פרסים. בתור מי שתקופה של אמריקה השמרנית הוצנע והוחרם, מפתיע היה לראות אפילו את הבילבורד מפרסם כתבה עליו. אבל בתקופה שסנופ דוג ואייס טי נחשבים ככוכבי פופ לכל דבר, ומוקירים אותו, הכל אפשרי.

קינג ספורטי היה עוזר הפקה של קוקסון דוד בסטודיו וואן המפורסם בג'מייקה. אחר כך היה די ג'יי בסאונד סיסטם של קוקסון דוד. הוא גם מפורסם בתור מי שכתב את השיר "בפאלו סולדר" של בוב מארלי. בסוף שנות השבעים הוא היגר למיאמי, וב-1979 הוציא ב-TK מין קטע אסיד דיסקו נחמד בשם "Get On Down"

ב-1974 הוא פתח לייבל בעצמו תחת השם Konkudo, ושם הפיק את המוסיקה שלו. עד 1979 הוא הופץ על ידי TK שכאמור "סיפחו" לעצמם את להיטיו המצליחים יותר. ומאז הפיץ עצמו עצמאית. בתחילת שנות השמונים הוא גילה את האלקטרו, וב-1982 החליט לבצע גרסת כיסוי לעצמו עם זמר בשם קוני קייס. הקטע הפך לקלאסיקה שנחרשה במועדוני ניו יורק ושיקגו בראשית האייטיז. ולבסוף הופיע ברטרוספקטיבה Disco Not Disco של ג'ואי ניגרו.

בתקופה של ה"דיסקו דמולישן" כשהיתה אווירה ציבורית רעה בארה"ב נגד הדיסקו, הלייבלים הגדולים של הדיסקו נחלשו וחלק מהם אף פשטו רגל. אחד מהם הוא TK, שנמכר בסופו של דבר. כאמור, הלך הבעלים של הלייבל והחליט להקים מהכסף שקיבל לייבל חדש, הפעם של אלקטרו פאנק, שנקרא Sunnyview. באווירה של ראשית ההיפ-הופ. בין האמנים שהוא פרסם היו כמה שבאמת נחשבו חלוצים בתחום – ובהם ההרכב הזה. מי שמזהה את הדגימה, אז מדובר ב- rhythm is a dancer כמובן.

מאחר שבין השותפים שלו היו כמה ניו יורקרים, וגם נוקלאוס היו מברוקלין, וההיפ-הופ התפתח שם, והיו שם הרבה היספאנים, וגם בפלורידה. אפשר להבין מה גרם לפריסטייל להתפתח גם כן בלייבל הזה

ואז, הקשר האיטלקי. סרג'ו קוזה היה די ג'יי איטלקי שהקים בארה"ב את חברת התקליטים אימרג'נסי שרוב מה שעשתה בסוף שנות השבעים ותחילת השמונים היתה לייבא את ה"בשורה" האיטלקית לארה"ב, כלומר לייבא קטעי איטלו במאסות ולתדלק תקליטנים כמו טי סקוט ולארי לוואן בקטעים שהסאונד שלהם אחר כך ישפיע על דורות של מוסיקאים. תכל'ס, האיטלקים היו אלה שהמציאו את ההאוס. בין הקטעים שהלייבל הזה הוציא היה דווקא תגלית אמריקאית – שאנון. הקטע שלה נחשב לזה שייסד את הז'אנר שנקרא "פריסטייל"

אחת מהלהקות של חברת התקליטים emergency נקראה פיירפליי Firefly (קראו כאן), להקה איטלקית שכבשה את מצעד הדאנס האמריקאי ב-1979 והיתה למעשה להקת הדיסקו האיטלקית הראשונה ש"עשתה את זה" בארה"ב. המח מאחורי פיירפליי נקרא "סאנגי", מאוריציו סנגינטו. והוא הפיק את הקטע הבא, שיצא גם הוא בחברת emergency. ואכן היה קלאסיקה באנדרגראונד של ניו יורק. רק שכולם מעדיפים להניח שההאוס הומצא בשיקגו. הקטע הזה יצא ב-1982!

האיטלו דיסקו התפתח על פניו באיטליה אבל כפי שראינו מדויק יותר לומר שהוא התפתח על ידי איטלקים שהחליטו לממש את חלומותיהם בארץ האפשרויות הבלתי נגמרות ולעשות את זה בגדול. הדוגמא הכי ייצוגית לדבר הזה היא של ז'אק פרד פטרוס.

פטרוס אכן התחיל במילאנו כיבואן של דיסקו, אבל מרגע שהעסקים הצליחו הוא עבר לניו יורק. ביחד עם שני מפיקים איטלקיים שיהפכו אחר כך לשם דבר – מאורו מלוואסי וצ'לסו ואלי – הם הקימו חברת תקליטים בשם Goody Music ופחות או יותר השיקו קריירות של דיוות ענק לעתיד כגון ג'וסלין בראון, לותר ואנדרוס ועוד, ששימשו זמרי רקע בהפקות שלהם (עוד על גודי מיוזיק ופטרוס קראו כאן)

אחר כך עניינים הסתבכו, קשיים כלכליים, בסופו של דבר פטרוס גם נרצח. מאפיה וכו'. זה לא משנה. הדברים האלה באים ביחד. פטרוס הואשם בהעלמת מס, שזו היתה האשמה קלאסית של אנשי הלילה בניו יורק ובכלל. לא באתי להתמקד בזה ולא להאשים מישהו כזה או אחר ברדיפת מכשפות, למרות שגם הנראטיב הזה קיים, כאילו שלממסד יש משהו כנגד תרבות המועדונים.

כל מה שבאתי להגיד זה שאיטלקים עמדו בראש חיי הלילה בניו יורק. איטלקים אסלים, לא בני מהגרים כמו ניקי סיאנו, או מי שלא יהיה. ובגלל שזה ניו יורק אז הם גם לא עשו איטלו דיסקו פרופר, אלא מה שנקרא כיום פוסט-דיסקו, ובאותם הימים "בוגי" ו"ברייקדאנס".

הקטע הזה לא נחשב שיא ההצלחה המסחרית של פטרוס, היו לו גדולות בהרבה. אבל מייצג בעיני את הרוח הניו יורקית של אותה התקופה, הברייקדאנס שחצה באותה העת את האוקיינוס האטלנטי. זו לכל הפחות היתה התרומה האיטלקית שלו.

אחד מהאמנים שהתחילו את דרכם בתור זמרי רקע בגודי מיוזיק, דרך אגב, הוא מיק מרפי מלהקת "דה סיסטם". עוד אבן דרך באלקטרו ובברייקדאנס, שהרי הם הובילו את הפסקול של סרט הברייקדאנס Beat Street. השם הגדול ביותר מאותו הפסקול היה ארתור בייקר, האבא ואמא של הברייקדאנס, שהפיק בזמנו מכל הבא ליד החל מאפריקה במבטה וכלה ב-IOU. כאן קלאסיקה מהפסקול הזה.

הברייקדאנס היה תופעה בינלאומית בפריצה שלו ב-1983. כאן כתבתי על האימפקט של סרטי הברייקדאנס ובעיקר "ביט סטריט" במזרח גרמניה, ככלי נגד הקומוניזם. ועל האימפקט במערב גרמניה ככלי מחאה של בני המהגרים. ובכלל על מהפכת התדמית של המוסיקה השחורה בגרמניה. בעקבות הברייקדאנס.