Culture Agent

פעם בכמה שנים יוצא ספר של ישראל קנוהל ואני מרגיש כמו מנוי למגזין שאני אוהב שעוסק במקורות עם ישראל. על הפרק היום: יציאת מצרים היתה, הישראלים הפסידו למצרים וגורשו ממצרים אחרי שניסו להשתלט עליה. המונותאיזם לא הומצא על ידי משה, אלא על ידי המדיינים (ולא על ידי אחנתון). עבודת אלילים לא פשתה בישראל עד עידן המלוכה, בניגוד למה שכתוב בתנ"ך. סיפורי בראשית אינם היסטוריה בדויה אלא "מטאמורפזה פרסונלית" לקווי מתאר של היסטוריה שאכן קרתה. כלומר, האבות לא בהכרח היו אנשים אמיתיים ולא רלוונטי אם היו אמיתיים או לא, הסיפורים שלהם הונצחו על פי אגדות שהתרוצצו במשך שנים מפה לאוזן, והיו אותנטיים.

"איך נולד התנ"ך" הוא כבר הספר השלישי של קנוהל בהוצאת "דביר", והתאוריה השלישית שלו בדבר מוצא בני ישראל. ניתן לומר שכל תאוריה סותרת את קודמתה, וניתן לומר שהן משלימות. אני מעדיף לומר שהן משלימות. אבל הסתירות וההשלמות הן לא העיקר, העיקר הוא הקביעות הסנסציוניות:

מקור בני ישראל הוא בחורן, ממזרח לגולן, בהר הדרוזים. במאה ה-13 לפני הספירה היתה בצורת קשה באגן הים התיכון, ורק המצרים הצליחו איך שהוא לעבור אותה שלא בצורה קטסטרופלית כפי שחוו אותה האחרים, באירופה ובמזרח התיכון. במזרח התיכון זה התבטא במרידות נגד השלטון המצרי שלחץ את התושבים שם עם מיסים כבדים, באירופה זה התבטא בנדידה המונית של התושבים שם מערבה ודרומה.

בשני המקומות שם המשחק היה: מי ששולט במזון הוא זה שישרוד, כך שהאירופאים "גויי הים" ניסו לכבוש את מצרים, והאסייתים ניסו לנצל את המלחמה של האירופאים במצרים ולהשתחרר מהעול של המיסים, כדי שגם אם איך שהוא יצליחו להשיג פרנסה כלשהיא, לפחות שלא יצטרכו לתת אותה במס למצרים. מה עשת מרפנתח? יצא למסע מלחמה לכנען וניסה להוכיח שהוא עדיין בעל הבית. את חלק מכנען החריב ולחלק אחר גרם נזק כבד. סוף המסע שלו היה בחורן, שם נלחם עם ישראל. הפסיד או לא הפסיד, לא משנה לנו. על הדבר הזה קנוהל כתב בספרו "השם".

החלק המעניין הוא, לישראל קראו אז "יעקבאל". בגלל עומס המיסים, קבוצה מסויימת מהם החליטה להתפצל ולנדוד דרומה לאדום. קנוהל מציע שמדובר בבני רחל, כשבני לאה נשארו בחורן. בני רחל ניסו להקלט באדום אך בשל מצוקת המזון האדומים לא רצו לתת להם אוכל והתפתחה בין שני העממים איבה. המצב הגיע לפיצוץ והקבוצה הזאת התפצלה לשניים, חלק ירדו למצרים לשבור שם שבר, החלק השני חזר לחורן והתאחד עם בני לאה.

בני רחל פגשו באדום את פולחן במדינים ביהוה (כאן זה מתקשר לתאוריה בספר "מאין באנו") ואימצו את הפולחן חסר הצלמים של אל קנא. לטענת קנוהל, פירוש המילה יהוה היא "קנא", על פי הערבית. באיחוד עם בני לאה נוצר האיחוד בין אל לבין יהוה. הקבוצה השניה היגרה למצרים והועסקה שם במשך 40 שנה בעבודות בניין, כפי שמהגרי עבודה מועסקים בעבודות פשוטות.

כאן הסיפור הופך למעניין. בסוף השושלת ה-19 מלך סתי השני. היתה לו אישה בשם תווסרת. נולד להם בן נכה בשם סיפתח. סתי מת צעיר, סי פתח היורש היה צעיר מכדי למלוך ותווסרת מלכה בינתיים. היה להם שר אוצר בשם ביי ממוצא שמי, מארץ "חורו" כלומר מארץ כנען. כשסתי מת הוא אימץ את סיפתח ושימש לו דמות אב ("אב לפרעה"). ואז תווסרת מתה גם היא וסיפתח היה עדיין צעיר. נוצר ואקום שלטוני ובפועל מלך ביי (קנוהל מכנה אותו "ביה"). בתעודות המצריות מתואר מלך זר בשם אירסו שמלך אז, וכך עלתה השושלת ה-20 שהדיחה את המלך הזה. השאלה היא מי היה המלך הזה, האם ביי עצמו או מישהו אחר?

מקובל היה לחשוב עד שהתגלה שביי הוצא להורג מיד לאחר מותה של תווסרת ושביי הוא אירסו. ושזה היה שמו. מה שטרף פה את הקלפים הוא הגילוי החדש על זה שביי/יוסף נרצח בשנה החמישית למלכותו של סיפתח. לפני כן חשבו שביי הדיח את סיפתח, עכשיו מבינים שסיפתח הדיח את ביי וממשיכיו של ביי הדיחו את סיפתח. אנרכיה פוליטית במצרים כאמור היתה דבר נפוץ בשושלת ה-19 על רקע הרעב והשליטה באוצר המצרי. כעת, ניתן להבין את זה אחרת: אירסו אינו שמו של המורד, אלא הכינוי של ביי, או של מישהו אחר. כינוי שמשמעותו במצרית, "זה שהתחזה למלך". ואנחנו מדגישים "או של מישהו אחר" כי אירסו אינו חייב להיות ביי.

ובנקודה הזאת נכנס קנוהל לפעולה: ביי היה יוסף, יוסף הוצא להורג ולא מת בשיבה טובה. הוא לא ביקש שיקברו אותו בארץ ישראל, למעשה הוא לא הספיק לבקש שיקברו אותו במקום כלשהוא, התחילו לבנות לו קבר בחייו כפי שעשו לפרעונים אך מרגע שהוא הוצא להורג כבוגד על ידי סיפתח בניית קברו הופסקה. ככל הנראה בגלל שסיפתח היה בן יחיד ואופציה יחידה, תווסרת ביקשה מביי שידאג לה בן מאומץ. ביי הביא מקרבתו בן, אולי אפילו בנו עצמו, אולי אפילו בנו ביחד עם תוורסת. הבן המאומץ בכל מקרה היה משה, מקור השם משה הוא במצרית, מססמס הוא בן (כמו רעמסס ותחותמס), כנראה ששמו היה ארוך יותר והוא קוצר. סיפתח שחשש שהוא הולך לאבד את המלכות הוציא את ביי/יוסף להורג, משה ברח למדיין, לאיפה שהמצרים עדיין לא שלטו ושם התוודע לפולחן המדייני במקביל למה שאחיו בני יעקבאל כבר הכירו באדום. אחרי שסיפתח מת כעבור שנתיים (כנראה נרצח), משה חזר למצרים וגייס את אחיו בשם ובאמונה בני יעקבאל לטובת כיבוש הכס. המצרים רצו שמצרי טהור ישלוט במצרים ולכן לא היו שלמים עם זה שמשה (או יוסף) ישלטו. סתנחת, מנהיג המצרים שירד למחתרת וגלה בינתיים בזמן שלטונו של ביי חזר למצרים של הדלתא ולחם בצבא של משה. משה גייס שכירי חרב מכנען, אך גם הם לא עזרו לו וצבאו הפסיד וגורש ממצרים. המגורשים התאחדו עם אחיהם בחורן שניצלו את הואקום בכנען ופלשו אליה מכיוון עבר הירדן [1] [2]

[EXPAND 1]שימו לב, לא מדובר בהיקסוס. ההיקסוס היו כמה מאות שנים לפני זה. 400+ שנה. קנוהל כתב ב"מאין באנו" שהמספר 430 שכתוב בספר שמות הוא לציון 430 שנה שההיקסוס היו בסך הכל במצרים. עכשיו הוא אומר שזה לא רלוונטי, גם אם כן וגם אם לא, ההיקסוס לא התבדלו מהמצרים אלא אימצו את דתם ואת מנהגיהם, והישראלים שמתוארים בתנ"ך זלזלו במנהגים המצריים. כפי שמתואר במקרה של אוסרסף/משה. ההשפעה הכנענית נשארה מרגע שאל הסערה סת הפך להיות שווה ערך לאלים אחרים, או רם מהם. כזכור, למלך המת קראו סתי. יש הרבה סימנים שמראים על קשר כנעני של השושלת ה-19. הגירה מכנען למצרים לא היתה דבר נדיר עד כדי כך, מה שהיה נדיר כאמור הוא פגיעה בצביון המצרי. לזה הם היו קנאים.[/EXPAND]

[EXPAND 2]הסיפור של קנוהל הוא כלאיים בין שני מקורות היסטוריים, הראשון נקרא פפירוס האריס ועוסק בקורות רעמסס השלישי, בנו של סתנחת, במלחמותיו נגד גויי הים. הוא עוסק גם בגירוש של אירסו וחסידיו. השני הוא "דברי ימי מצרים" של מנתון כפי שהובא על ידי יוסף בן מתתיהו ב"נגד אפיון", שם מסופר שמשה נקרא אוסרסף ועמד בראש צבא מצורעים שגורש ממצרים לאחר שניסה להלחם בה.[/EXPAND]

הדבר הכי יפה בסיפור הזה הוא שקנוהל מראה שכל הדברים האלה, תיאור של מלחמה, הפסד וגירוש של צבא ביציאת מצרים כתוב בספר שמות. הפרשנות המסורתית בחרה להצניע את זה. כתוב שבני ישראל יצאו חמושים ממצרים, ששים ריבוא "רגלי" (חיל רגלים) ושערב רב עלה איתם, ערב הוא כינוי לצבא שכירים, כינוי שהושאל מאשורית ומופיע גם בספרים יחזקאל וירמיה.

ההמשך היה שפולחן יהוה הושרש בעם יעקבאל שהחליט לשנות את שמו לישראל, באותו טיעון שקנוהל הציג ב"מאין באנו", אל ישרור על העם. אבל הקטע שקנוהל מוסיף כאן הוא שבקרב בני ישראל היתה עמדה פוליטית ברורה נגד מלכות בשר ודם ובעד מלכות שמיים, כלומר ללא מלך, מקסימום עם שופט שינחה אותם חומרית. המדיניות של ללא מלך נמשכה מאתיים שנה עד שגויי הים החליטו שהם רוצים להתקדם לכיוון ההר ומסיבות בטחוניות לא היתה ברירה אלא להקים מלוכה. ההתנגדות למלוכה היתה גם מפני שמלך בשר ודם הוא מתווך בין העם לאלוהים שאינו רצוי אך גם מפני שדיפלומטיה וקשר עם העמים בסביבה יכריחו לכבד את הפולחן של העממים הללו, ואכן בתקופת המלוכה עבודת האלילים חדרה לישראל. רק חורבן ממלכת ישראל סייעה לאסכולת הכהונה להחזיר את פולחן יהוה במלוא כוחו ולבער את עבודת האלילים.

מה לגבי עריכת התנ"ך? קנוהל מאמץ את תורת התעודות של ולהאוזן, ומוסיף עליה כשהוא מחלק את מקור P לשניים: מקור P מוקדם שכולל את תחילת ספר ויקרא ומקור P מאוחר שנקרא "תורת הקדושה" שכולל את החצי השני של ספר ויקרא, פרשיות אחרי מות, קדושים, אמור, בהר בחוקותי. התורה נערכה טלאים טלאים מפרגמנטים קיימים שלוקטו במשך השנים על ידי שלל מקורות ואוחדו בתקופת גלות בבל. הגישה של העריכה היתה "אלו ואלו דברי אלוהים חיים", כך שבמודע העורכים לא השמיטו אף חלק במקור למרות סתירות מודעות. בעוד שהמינימליסטים טוענים שהסתירות לא היו מודעות אלא רשלניות, קנוהל טוען אחרת ובוחר במקסימליזם. הוא עושה את זה בעיקר בנסיבות אפולוגטיות, הוא מנסה ליישב את המשבר האמוני אצל קוראים שעולמם חרב עליהם בעקבות ספריו – ובעקרון גם משום שהגישה שלו נוגדת את אורח חייו, הדתי. לצורך כך הוא נאחז באילנות גבוהים, לא בכדי הוא משתמש רבות בשמו של ישעיהו ליבוביץ, כאילו כדי לומר שאין סתירה בין אמונה דתית לבין אי אמונה במקור השמימי של התנ"ך. ומבחינת העריכה, אם כך, לא רלוונטי אם התנ"ך נערך ומכמה שכבות, התנ"ך הוא בראש ובראשונה ספר שנועד להעביר מסר ופחות היסטוריה. עם זאת, הוא מבוסס על מקרים שקרו בעבר.