Culture Agent

היהדות התהדרה בהיותה מונותיאיזם מוחלט, שבו לאלוהים אין דמות וצורה, וגם הוא רם ונישא מכדי להתעסק בבני אדם. הדבר הזה יוצר קושי מפני שבסופו של דבר אלוהים ברא את העולם בשביל שיתעסק בבני האדם. הדבר הזה יוצר קושי נוסף, מפני שאם הוא צריך להתעסק בבני אדם הרי שהוא חייב לגשר על הפער שבין העולם הרוחני שלו שחף מגשמיות לבין עולם בני האדם שלא מסוגל לתפוס קיום לא גשמי. לצורך כך המציאו את המלאכים. המלאכים מסמלים את המתווכים בין העולם העליון לבין הארץ שלא מכבודו להתעסק בה. המלאכים מסמלים גם את הגשר הזה שאותו חוצה המסר בין עולם אינסופי ומופשט, לעולם מוגבל וגשמי. אותו "חלחול" נאופלטוני הוא ירידת המלאכים, ואותה "האצלה" היא עלייתם.

ההצגה הנאופלטונית היא לכאורה הפתרון המושלם, אך הבעיה היא שהיא לא פתרון נתפס. המתח בין האחדות לריבוי, כלומר בין העובדה שהמלאכים הם אלוהים עצמו, לבין העובדה שהמלאכים הם ישויות נוספות לאלוהים, מביאות לידי מצב שהמלאכים יפורשו כאלוהות בפני עצמה, אלוהות פחותה, אך כזו שפותחת פתח לתפיסות המנוגדות למונותאיזם.

לאורך הדורות ניסו הפרשנים להניא את הקוראים מההבנה הזאת בעזרת טכניקות שונות ומשונות [1]. חלקם, אלה שלא חששו שקוראיהם יהיו לא אחראיים בהבנתם, או אלה שחשבו שיש מקום לדקדק בסוגי האינטראקציות השונות שבין שני העולמות, ראו מקום אפילו לפרט יותר והסיטו את הנושא למאגיה, כלומר לתורה העוסקת בדרך שבה ניתן להשפיע ולהיות מושפעים מעולמות עליונים באמצעות המתווכים הללו. בזו ניתן להסביר את נטייתם של פרשנים לכאן או לכאן, במי קהל היעד שלהם, מה מידת האחריות שהם מותירים בקוראים שלהם, מה מידת האחריות שהם עצמם לוקחים על מנת שלא להותיר לקוראים שלהם מרחב טעות וכו'.

"תורת המלאכים בתרגומים הארמיים לתורה", ספר שיוצא כעת בהוצאת רסלינג, הוא למעשה עיבוד מעבודת דוקטורט של ד"ר יעקב אזואלוס, תחת הנחייתו של אביגדור שנאן, חוקר את הסיפור הזה דרך ה"פריזמה" של התרגומים הארמיים לתורה. הוא לא מתיימר לחדש דבר מלבד להוות מין אנתולוגיה של מלאכים ושל היחס הפרשני אליהם באותם התרגומים, שהיו קובעי סדר היום במיינסטרים היהודי במאות הראשונות לספירה, בעיקר ב"אסכולת ארץ ישראל" – כלומר, ארץ שבה המסורת המיסטית משוקעת יותר, והמרכז החברתי הוא בין הכנסת וטקס קריאת התורה, לצד פרשנות על פי התרגומים הללו. כלומר, הטקסטים הללו שיקפו את העמדה התאולוגית של הממסד היהודי בתקופה רגישה בה הגשמה של האל או פיצול סמכויותיו עמדו במרכז הפולמוס הדתי.

[1] טכניקה לדוגמה: כל דו שיח בין ישות אלוהית לישות אנושית היא תפילה, כלומר "צלי" בארמית. המלאך הוא לא יותר מנושא תפילה, והשליחות שלו היא לא יותר מקבלת התפילה אצל האל והדרך להגשמתה הארצית. התפילה הפכה ביהדות הן לנורמה חברתית, כלומר בבית הכנסת לא רק שומעים את הקריאה בתורה ואת הפרשנות, אלא גם מיישמים אותה הלכה למעשה, מתפללים כדי להשפיע על תהליכים שמימיים. המדרון החלקלק מכאן ועד הפיכה של המלאכים עצמם למושאי תפילה היה מיידי כל כך, שהיה חשוב להעלים כמה שיותר את הזהות של המלאכים. בחיבורים מיסטיים המגמה היתה דווקא לפרט ככל הניתן בזהויות של המלאכים, אך בתרגומים ברוב המוחלט של המקרים לא מזהים אותם משמותיהם, ובמקום שזה מתנגד עם מדרשים פופולריים עושים את הזיהוי המינימלי (תרגום יונתן לדוגמה, משלב הרבה מדרשי אגדה ולכן גם מרבה יחסית לזהות מלאכים בשמותיהם).