Culture Agent

מריו ליביו הוא פיזיקאי, איש עולם המדעים המדויקים. עד כה הוא הוציא לא מעט רבי מכר מהתחומים האלה. ועכשיו, לראשונה, הוא מוציא ספר שהוא לא מהדיסציפלינה שלו – פסיכולוגיה וסביבותיה, המדידות והספקולטיביות. נושא הספר: סקרנות. מדעי הרוח אמנם לא זרים לכותב, הוא עוסק גם בהם באופן חובבני, או חצי מקצועי. יש לו אוסף אמנות, והוא אפילו היועץ האמנותי של תזמורת פילהרמונית כלשהיא, אבל אשאיר את הרכילות בצד, וניגש ישר לעניין סקירת הספר.

הספר מתחלק לשניים: רקע תאורטי ומקרי מבחן. מקרי המבחן נוגעים להיסטוריה של המדעים, ולראיונות שערך עם "מודלים" שמצא. האובייקטים למבחן מההיסטוריה של המדעים מתפצלים לקלאסי ולמודרני: לאונרדו דה וינצ'י, וריצ'רד פיינמן. משום מה הוא בחר להביא את מקרי המבחן לפני הרקע התאורטי, אבל בכך יופיו של סיפור, או יותר נכון בכך יופיו של מדע פופולרי, הסיפוריות. דרך הסיפורים על חיים שנמצאים על הגבול שבין גאונות, ורסטיליות, חוסר קשב וכמובן צמא לידע הוא מגיע לסט של "שאלות מחקר", עליהן יענה בפרקי הרקע התאורטי, שנע על הגבול שבין פילוסופיה לפסיכולוגיה ומדעי המח.

לבד מניתוח כללי של "מפת הסקרנות", והטענה הדי ברורה שעל פיה קיימים כל מיני סוגים של סקרנות, שאפשר לדמות אותם כנעים על שני צירים מרכזיים – נקודת המוצא של חקר הסקרנות היא הוא רעיון מרכזי, אני מניח, שמגיע מעולם האפיסטמולוגיה: קיים אצלנו ידע מוקדם, מעומעם, על פיו בנינו מודל כמו-דטרמיניסטי על איך שדברים צפויים להיות, וברגע שאנו מגלים אנומליה במודל שבנינו לעצמנו, הדיסוננס הזה מגרה אצלנו את האינטלקט.

מדברים על הגירוי הזה בשני אופנים: הנפוץ יותר קרוי "פער המידע", תחושה של אי נוחות או מבוכה מצד אחד, כך שהדחף הסקרני שלו הוא לפתור אותה, להפיג את הכאב, לגשר את הפער ולהביא את המודל לשיווי משקל, שהופר ברגע שמשהו לא התיישר על פיו. מצד שני מדברים גם על תחושה של גילוי, אם לקרוא לזה כך, קונברסיה. לפתע מבינים שהעולם גדול ממי שחשבנו שאנחנו, שיש לנו מה ללמוד, ושאנחנו רוצים לדעת את מה שצריך בכדי להיות עדים לדבר הגדול הזה.

בשני המקרים גם יחד, התשובה לשאלות שעוררה הסקרנות מתקשרת עם פורקן וסיפוק. גם מבחינה מדעית, אדם סקרן שמקבל תשובות לשאלות שלו, רגע ההבנה, יוצר עירור של אותו המקום המעורר ברגעים של סיפוק אחר, פיזי. סיפוק אינטלקטואלי וסיפוק פיזי, שניהם מנגנים על אותו המקום.

ובנקודה הזאת אני לא יכול שלא להפוך לספיריטואליסט ולדבר על המיתוס הידוע ביהדות ועל פיו האדם לפני העולם, היה חשוף לכל הטוב, "למד תורה במעי אימו עד שבא מלאך וסטרו על פיו, והשכיחו את כל התורה". הטראומה הזאת נמצאת בנפשו של כל אדם, וקיימת בו תשוקה לרכוש את הידע הזה מחדש. בין אם הוא צריך גירוי, ובין אם אינו צריך, החוויה הזו של אמת שנסתרה ממנו וכעת הוא מגלה אותה מחדש, מענגת אותו. ליביו מציין את ויליאם ג'יימס כאבי הפסיכולוגיה המודרנית, וכמי שניבא מושגי יסוד שיישארו במרכז הדיון גם מאה שנה לאחריו (כמו לדוגמה התאוריה על "פער המידע"). אבל הקביעה הזאת מבוססת על ספרו "עקרונות הפסיכולוגיה". הספיריטואליזם הזה מדבר לדעתי דווקא יותר דרך ספרו האחר, "החוויה הדתית לסוגיה".

האמת שלא צריך כלל את ויליאם ג'יימס. המיתוס הדתי הזה, הוא צורה אחרת ומגויירת לטיעון ההזכרות האפלטוני בדיאלוג "מנון". וליביו אכן מציין את הדיאלוג הזה, ובעיקר את הפרדוקס של מנון, בהקבלה למדעי המח: כשאתה לא יודע כלום, אין מה שיגרה אותך לדעת יותר. כשאתה יודע את הכל, אין מה שיקרה אותך לדעת יותר. הגירוי האמיתי הוא רק כשאתה יודע קצת, ויודע שאתה צריך לדעת יותר. מין עקומת פעמון, שמציירת את היחס בין מידת הגירוי למידת הידע. ליביו מגבה את הדבר הזה בממצאים מדעיים, על מעגלי הגמול של המח.

אסיים בשתי צורות נוספות של טיעון ההזכרות ביהדות: אלוהים הוא תבונה אינסופית, נשמותינו אינן אלא רסיסים שנפוצו מאוצר הנשמות, וכל מטרתינו היא לשוב אל כור מחצבתנו, ולהיות צרורים בצרור החיים. הדרך שלנו היא לגלות את אותה התבונה, באמצעות הפגה של המתח שמושך אותנו החוצה, ולהשאב, או יותר נכון לממש את התשוקה אל התבונה. בנוסף: יעקב ירד מצרימה בשבעים נפש והפך שם לעם גדול עצום ורב, ששכח את אלוהי אבותיו. אך הוא מצידו זכר את העם הוציאו ממצרים אל הארץ המובטחת. התלאות היו רבות, ארבעים שנה בארץ ציה וצלמוות. אך השכר היה גדול, ארץ כרמל, טובת פרי וזבת חלב. סקרנות היא דבר מתיש ומתסכל, מלא תלאות. אך הקונברסיה הזאת, הגישור על הפער, ההשלמה של המודל הלקוי היא השכר, שמגולם בפורקן פיזי, כפריון.

הספר "למה" של מריו ליביו מופיע כעת בהוצאת "אריה ניר"/"מודן".

הסרטונים האלה הם טיזרים די ממצים של מה שכתוב בספר.