שרון דוידוביץ ואלעד זאבי, שני עיתונאי ספורט בכלי תקשורת מובילים ומי שכתבו בשנים האחרונות על ה-NBA חברו יחדיו לספר ה-NBA הראשון בארץ מזה 17 שנה. בשנות התשעים, ולמשך עשור, בתחילת כל פלייאוף, הוצאת כנרת היתה מוציאה ספרים לסיכום העונה ובעבור אוהדי הליגה, בתקופה שבה אין אינטרנט שדרכו ניתן להתעדכן מיידית במה שקורה, ולא ניתן לראות כל משחק בשידור ישיר אלא רק כאלה שנבחרו בקפידה ולעיתים בשידור מוקלט – זה היה החלון לעולם.
הספרים האלה היו הן חינוכיים והן היסטוריים, חינוכיים כי נתנו חלון ראווה למה שקורה בעולם בזמן אמת אבל בה בעת היסטוריים כי הם הצליחו למלא ולו במעט את החור שנפער לאוהד ה-NBA שהכיר את הליגה הטובה בעולם רק בעידן מג'יק ג'ונסון. מנחם לס ושות' דאגו להשלים את החסר בין השאר בספרים כגון מהדורת 97', חמישים הגדולים, ובספרים הראשונים בסדרה שנתנו גם רקע על הליגה והרגעים הגדולים שבה, שאז היו נגישים רק בתיאורים צבעוניים ולא באמצעות סרטוני יוטיוב. אז זו היתה נראית היסטוריה רחוקה, ולחשוב על זה שב-1990, כשמדברים על "האבליצ'ק סטילס דה בול", או כשמיטב הפייטנים העבריים מנסים לתאר את מה שקרה בגמר 1976 ובקושי מעבירים את המתח, מדובר בסך הכל ב-25 שנה אחורה אבל התחושה היא שמדברים על עידן פרה-היסטורי. את מי עניין אז מה שקרה אחורה בזמן, כשלא חווינו את זה בזמן אמת. התרפקויות על העבר הפכו את אלה שמנסים להיזכר במה שהיה פעם לאנכרוניסטים, לא כאלה שאוהדים הצלחות כמו מייקל ג'ורדן בשיאו. בימים כאלה בלתי נתפס מהן 25 שנה, בטח בלתי נתפס מהם 50 שנה ואפילו פחות של קיום הליגה.
והנה, אנו ב-2017, ופתאום שמים לב שהזמן עובר. דוידוביץ' וזאבי בחרו ב-1992 כרגע ששינה את פני הכדורסל העולמי, והרי לכם חצי יובל של זכרונות, אותו חצי היובל שלס, שהתלהב מצ'מברליין וביל ראסל, נחשב בעבורו כדינוזאור. האם גם סיכום של 25 השנים האחרונות ב-NBA יהפוך את הנזכרים לדינוזאורים שחולמים בלילה עדיין על סטוקטון ומלון? ובכלל, האם ספר NBA שכזה אמור להוות כלי חינוכי והיסטורי כמו קודמיו, או שהעובדה שיש לנו ארכיון בלחיצת כפתור הופכת אותו לנוסטלגיה מתקתקה ותו לא? האם יש לו ערך?
Culture Agent 
להשאיר תגובה