הספר "המשמעות הסמלית של היין בתרבות היהודית" שהופיע בסדרת "הלל בן חיים" של הקיבוץ המאוחד, דן בסמל היין בתרבות היהודית. מחברת המחקר, נעמי סילמן, מצביעה על כך שתפקידו של היין היא לשמש כלי לגישור בין שני ניגודים, כהגדרתה: מסמן בין הבחנות דיכוטומיות ומאפשר תהליך תיווך ביניהן.
ההיכרות של היושבים בארץ ישראל עם היין היתה עמוקה משום שגידול גפנים היה פופולרי בה. היין שימש ככלי בפולחן המקדש, בניסוך על המזבח ומאוחר יותר לאחר החורבן, בשל האיסורים הקשורים ביין והצורך לספק יין "כשר" לטקסים דתיים, גידול גפנים היה שוב נפוץ בקרב היהודים, וכך הפכו מוצרי הגפן לסמל שקל לחכמים להשתמש בו על מנת להעביר מסרים, הן בחיי המעשה והן בעיצוב השקפת העולם.
משום שתהליך הכנת היין ארוך, ומלווה בחוסר ודאות באשר לתוצר הסופי, ומשום שלצורך "יישום" השימוש ביין (התיווך המדובר) צריך set ו-settings מסויימים, כלומר דרך הכנה מיוחדת שתסייע ליין להיות בעל מאפיינים מסוימים של טעם, ריח ואפקטיביות אלכוהולית, שמצריכה גם צורת צריכה מסויימת – שוב הפך היין לסמל לדבר המצריך הקפדה מיוחדת, כלומר תחום מסוים בזמן ובמקום, ודרך מוגדרת להגיע ליעד כלשהוא.
הסט והסטינג הללו, וכן ההקפדה והגדרת השימוש, מכונה אצל מחברת המחקר "מנגנון טרנספורמטיבי של יצירת גבולות", ובמילים אחרות: בגלל שהווית היין קשורה בחוסר ודאות באשר לאפקט שיווצר בצריכה שלו, שם המשחק הוא שליטה באותו האפקט. צריכת היין מסוגלת להביא את האדם אל "המטרה", המרה של הניגוד השלישי לניגוד החיובי, אך אם נעשה שימוש לא מחושב ומוקפד בכלי הזה של ה"ממיר", העניין עשוי להתפספס.
Culture Agent 
להשאיר תגובה