מסתבר שכבר בשנת 200 לפני הספירה, קיסר סין פקד על 90 משרתיו להכין לו תערובת בין קמח, צמח מרפא בשם קמפור וחלב בופאלו בערבוביה עם שלג. גם אלכסנדר הגדול אהב לאכול תערובת של דבש עם קרח, ונירון קיסר פקד על משרתיו להביא לו שלג מההרים, אותו הוא אסף במאגר מיוחד, כדי שיוכל לערבב אותו עם מיץ פירות ולאכול. אבל בעקרון המתכון המוכר לגלידה הגיע עם מרקו פולו מסין לאיטליה, ומאיטליה הוא עבר לשאר אירופה בעקבות קשרים מסחריים ודיפלומטיים בין בתי מלוכה.
בבתי קפה התחילו להגיש גלידה במאה ה-17 המאוחרת, ולאמריקה הגלידה הגיעה במאה ה-18. ג'ורג' וושינגטון רכש גלידה ב-200$ (ששווים 3000$ של היום), וכן ציוד להכנת גלידה. גם תומס ג'פרסון אהב גלידה ורקח מתכון מיוחד לגלידת וניל. בכל אופן, גלידה היתה מוצר מותרות ודבר יקר, משום שלא היה קל לשמור אותה קפואה, ולכן רק מרגע שהמציאו את המקרר היא הפכה נפוצה כל כך, ומעדן גם בקרב הפרולטריון.
אלא שעד לשנות השלושים של המאה העשרים, גלידות היו ניתנו להשגה רק בבתי קפה ובגלידריות, ואז החלו להמכר גם בצורה תעשייתית בחנויות מכולת. מלחמת העולם השניה היתה ההזדמנות הראשונה שבה היא הפכה לקינוח ורענון בקנה מידה רחב יותר, כשחולקה לחיילי ארה"ב. הדבר הפך כל כך מזוהה עם ארה"ב, שמוסוליני הוציא את הגלידה מחוץ לחוק. ומתי הומצא הגביע? רק ב-1904. ועוד עובדות מעניינות על גלידה, כאן.
Culture Agent 
להשאיר תגובה