בשנת 1987 כתב דוד הראל את ספר היסוד במדעי המחשב "Algorithmics: The Spirit Of Computing". ב-1991 יצא הספר במהדורה עברית במסגרת האוניברסיטה הפתוחה – ספר טכני ומלאה בהתאם שמופנה לאנשים בעלי רקע טכני ויובן רק על ידיהם. בשנת 2000 הוציא הראל גרסה פופולרית של הספר הזה, שמתמקדת בעיקר במגבלות של האלגוריתמיקה, מתוך כוונה להראות שלמרות כוחו העצום יש עדיין דברים רבים שמתוקף מגבלות הזמן, המקום והמתמטיקה, בלתי אפשריים ומה ההשלכות המעשיות של זה. הספר יצא בעברית ב-2003 תחת השם "המחשב אינו כל יכול" (ספרי עליית הגג) והפך לרב מכר. מאז לא השתנה הרבה, והדבר מפליא ומאכזב כאחד. הרי מהפכת האינטרנט רק תפסה יותר, כח המחשוב גבר וגם האינטליגנציה המלאכותית הגיעה לכמה הישגים. ועדיין, הבעיות הבלתי פתורות העיקריות של מדעי המחשב לא נפתרו וגם כנראה שלא ייפתרו – ובהן מתמקד הספר, שיצא כעת במהדורה מחודשת (ולא מורחבת) לרגל ציון שנת המאה להולדתו של אלן טיורינג, מייסד ענף מדעי המחשב, או לפחות אחד מהמדענים הגדולים של המאה ה-20 (השנה היתה אמנם ב-2012, ואנחנו כבר ב-13, אבל זה לא משנה לצורך העניין).
הספר עוסק כאמור בתיאור הבעיות החישוביות שלא ניתנות לפתרון, או אולי ניתנות לפתרון אבל לא כזה ישים שיביא תוצאה אי פעם. מלבד התיאור הוא גם מנסה לבחון אפשרויות שאולי בכל זאת, זה יהיה אפשרי, אבל מתבדה. ובסופו הוא מסביר מה המשמעות של אי יכולת פתרון הבעיות האלה במובן של האינטליגנציה המלאכותית לכל הפחות. ומה היתרונות אם ישנם ליכולות האנושיות על פני הממוחשבות (שהרי ברור לכולנו מה היתרונות של המחשב על פני האדם). המסקנה המתבקשת היא: "מכונות רצחניות", אם להיות ריאליים, אינן מן האפשר, ו"שליחות קטלנית" הוא באמת מדע בדיוני. המחשב לא יוכל להגיע לרמות כאלה של אינטליגנציה ומן הסתם כל תסביך פרנקנשטיין שלנו בנ האדם הוא צל הר. האם זה אומר שכדאי לנו להמשיך ולפתח את הטכנולוגיה עד עולם? (התשובה עשויה להיות לא. המחשב אולי לא רצחני, אבל האדם כן)
Culture Agent 
להשאיר תגובה