Culture Agent

לאף אחד לא ברור מה הקו המדויק של פרשת המים בין הפאנק לבין הדיסקו, ומתי הוא עבר. מה שבטוח הוא שב-1975 הדיסקו כבר היה עובדה קיימת, כשהקרוס-אובר למיינסטרים החל. בארה"ב יצא "ליידי מרמלד" הבוטה עם "Voulez-vous coucher avec moi ce soir?", ומאוחר יותר באותה השנה יצא "The Hustle" של ואן מקוי שהפך את ריקוד הדיסקו לתופעה. הוליווד תתפוצץ עם "שגעון המוסיקה" רק שנתיים מאוחר יותר, אבל הזרעים נטעו. באירוויזיון זכה השיר ההולנדי "Ding-a-Dong" של Teach-In, הקרקע היתה מוכנה ליורו-דיסקו.

את הקרדיט לקרוס-אובר למיינסטרים בצרפת לוקחת בדרך כלל דלידה. ב-1975 היא הוציאה את אלבומה "J'attendrai". שיר הנושא ממנו אמנם יצא בהתחלה כבלדה, אבל מאוחר יותר היא הוציאה גרסת כיסוי לעצמה, בסגנון הדיסקו. בשיא הצלחתה, ובפסגת הקריירה שלה, היא החליטה לעבור לז'אנר הזה וכאילו לתת לו את הגושפנקא – הוא כבר לא רק ז'אנר לרקדנים ופוחזים, אלא לזמרות "אמיתיות".

בעקבות כך, עוד ועוד זמרים שהיו במרכז הקונצנזוס הצרפתי החלו לעשות דיסקו. בלטו ביניהם הזמרת שילה, בתיווכו של המפיק מאט קמיסון, שבשלב כלשהוא הקימה להקה ששרה באנגלית "Black Devotion" (או יותר נכון "B. Devotion") שהתפרסמה ב-1979, כשהופקדה בידיהם האמונות של חברי להקת The Chic והניבה את להיט המיליונים הגלובלי "Spacer". גם סילבי ורטאן, עמיתתה, כיכבה באותה התקופה בתוכנית טלוויזיה בשם "Dancing Star" והפליאה בריקודיה. אלבום שריכז את השירים שביצעה בתוכנית הפך ללהיט.

קלוד פרנסואה, קליף ריצ'רד הצרפתי, היה כוכב נוסף שאימץ את הדיסקו, ובאופן אירוני דווקא המוות הפתאומי שלו כשהתחשמל ב-1978, הפך את הדיסקו למקובל עוד יותר – הלהיט הגדול שלו יצא בדיוק ביום מותו. סלבטורה אדאמו, זמר הבלדות הבלגי שהיה פופולרי מאוד בצרפת (ולא רק), הקליט את שיר הדיסקו "Je Danse" בהפקתו של הרבה רוי, וכן הלאה…

ראוי לציין שזה לא שלא עשו באותה התקופה דיסקו בצרפתית. זו היתה פשוט התעשיה בצרפת שלא היתה פתוחה לסגנון הזה. בבלגיה, במיוחד בצד הפלנדרי שקשור להולנד וגרמניה, היתה קצת יותר פתיחות, וזה זלג לצד הוולוני. אבל זה לא שהאווירה באירופה היתה של שגעון כמו באמריקה. בקוויבק עשו כמובן דיסקו בצרפתית, אבל הוא לא הצליח מעבר לאוקיינוס כי א. הוא יועד לשוק מקומי, ב. ברוב המקרים הוא היה מכוון לרחבת הריקודים ולא למצעדים, ו-ג. כי הוא החוויר לעומת הדיסקו באנגלית שקרץ לשכנה מדרום, ארה"ב. בכל אופן, בשוק הצרפתי כמובן שהוא לא הצליח.

:: . ::

אחד מהנפגעים מהיחס של חברות התקליטים לדיסקו היה מתופף מתוסכל. ז'אן מרק סרון הקים כמה שנים לפני כן להקה שניגנה פאנק/ג'אז עם השפעות לטיניות ואפריקאיות, משהו בסגנון סנטנה. הלהקה נקראה Kongas והוציאה אלבום אחד שאת הסגנון שלו כינתה "אפרו-רוק". את האלבום הפיק אלק ר. קוסטנדינוס, מוסיקאי ממוצא יווני/ארמני, שהיה מעורב בהפקת האלבום 666 של "בנה של אפרודיטה", ונותר המפיק הקבוע של דמיס רוסוס (כולל השיר "Forever And Ever"). על רקע חילוקי דעות בקשר לכיוון המוסיקלי של הלהקה, החליט סרון ב-1975 לעזוב את הלהקה ולפנות לעסקים. הוא פתח חנות תקליטים, וכמחוות פרידה למוסיקה החליט להוציא אלבום שבו "יפרוק את האגרסיות" המוסיקליות שלו, על פי החזון שלו – סימפוניית רוק.

סרון וקוסטנדינוס נסעו לבריטניה להקליט אלבום בראשית 1976. ביחד איתם השתתף בהקלטות גם קלידן ה-Kongas, דון ריי. כשהאלבום, שנקרא בשם "Love In C Minor", היה מוכן, ביקש סרון להפיץ אותו באמצעות חברת תקליטים צרפתית, אך כל החברות שפנה אליהן דחו אותו. אולי משום שמדובר היה בדיסקו שנחשבה למוסיקה לא מסחרית מספיק, אבל כנראה בגלל הפרובוקטיביות שלו. נעזוב לרגע את הגניחות שבקטע הנושא ממנו, משהו שמזכיר במעט את "Love To Love you Baby" של דונה סאמר שיצא באותה התקופה. העטיפה שבחר סרון, בה הוא מצולם לצד בחורה עירומה שרכונה עליו, היתה שערורייתית. האנקדוטה הזאת בקשר לעטיפה תהיה קריטית בהמשך הסיפור, אבל בינתיים סרון שקל והחליט להפיץ את האלבום בעצמו בחברת תקליטים שיקים, Malligator שמה, שבסיסה יהיה בחנות התקליטים שלו.

וכך מספרת האגדה: יום אחד הגיע סטוק של אלבומים של ברי ווייט. סרון החליט שהחבילה מיותרת ופקד על העובד שלו להחזיר אותה לשולח מניו יורק. העובד הפזיז שלח חבילה אל מעבר לים, אבל בדיעבד הסתבר שבטעות הוא שלח חבילה מלאה באלבומים של סרון. הטעות לא היתה מתגלה אילולא גילה סרון כעבור כמה חודשים שהאלבום הפך ללהיט בניו יורק. מסתבר שמי שפתח את החבילה ביקש לחקור את האלבום שהופיעה עליו התמונה הפרובוקטיבית והתלהב ממה ששמע. הקשרים שלו לתקליטנים מקומיים הפך את האלבום למבוקש והוא אזל בתוך זמן קצר.

בשלב כלשהוא הביקוש היה גדול כל כך, שחברת התקליטים קזבלנקה (שהוציאה את השיר המדובר של דונה סאמר, והפכה ברבות הזמן לאחד מהלייבלים החשובים של הדיסקו בניו יורק) הוציאה גרסת כיסוי שתמכר לכל הדורש. אלא שלא היה ברור להם מי עומד מאחורי האלבום הזה והרמז היחיד היה שהוא הודפס בבריטניה, האמריקאים ניחשו שמדובר בתקליטן רדיו מסוים ונתנו לו את הקרדיט לכיסוי. כשסרון גילה שהשירים שלו מצליחים בניו יורק הוא נסע בעיקר להסדיר את עניין הזכויות שלו, ובמשך הביקור מיהרה חברת אטלנטיק להחתים אותו על חוזה הפצה. האלבום הפך בהתאם ללהיט, ושיר הנושא ממנו הגיע למקום ה-36 במצעד. סרון חזר רשמית לעשות מוסיקה.

:: . ::

החדשנות של סרון, כך נוהגים לתת את הקרדיט, היתה בכך שהוא היה הראשון ששם את הקיק (בייס דראם) בחזית הקצב במקום הסנייר. סגנון המוסיקה הכללי, שאולי אפשר לתת את הקרדיט אליו יותר לקוסטנדינוס, שהמשיך לבצע אותו גם בקטעים המאוחרים יותר שלו (בשמו ותחת השם Love & Kisses), הפך לסטנדרט. קטעי דיסקו שבנויים בצורה של סימפוניה ארוכה עם פרקים, ואילולא הקונוטציה הקלאסית של התזמור וכלי הנשיפה, היינו קוראים לזה "פרוגרסיב".

קזבלנקה מיהרו להחתים את קוסטנדינוס, שבינתיים נפרד מסרון (כנראה על רקע חילוקי הדעות בזמן צאת אלבומו, על דרכי ההפצה. קוסטנדינוס היה בעד הפצה בחברה גדולה ולא באופן עצמאי). מה שנחשב לקטע הדגל שלו, "Romeo and Juliet", הופיע במסגרת פסקול סרט הפולחן "Thank God It's Friday", סרט הדיסקו בכיכובה של דונה סאמר, שגם זכתה על שיר הנושא ממנו באוסקר כשיר הטוב ביותר ב-1978. קוסטנדינוס המשיך כאמור לנפק קטעי דיסקו בסגנון בקונסטלציות שונות, כמה מהם בצוותא עם דון ריי תחת השמות Sphinx ו-Sumeria.

דון ריי עצמו תפקד כקלידן בארבעת אלבומיו הראשונים של סרון, ואף הוציא בלייבל שלו אלבום סולו שממנו הפך השיר הפותח "Got To Have Loving" ללהיט בארה"ב (מקום 44). מאוחר יותר הוא הפיק את הלהיט "Don't Let Me Be Misunderstood" של סנטה אזמרלדה, שהיה גם הוא להיט ענק בארה"ב (מקום ראשון במצעד הדיסקו, 15 בכללי).

בינתיים החלו תקליטנים אמריקאים להתעניין בדיסקוגרפיה של האמנים הצרפתים שזה מקרוב הכירו, וכך גילו את להקת ה-Kongas, שחזרה בעקבות זאת לחיים. היא הוציאה שני אלבומים לאחר ההצלחה של סרון: הראשון מהם איתו, שכלל גרסת כיסוי ל-"Gimme Some Lovin'" של ספנסר דייויס גרופ, בשם "אפריקניזם" (מקום שלישי במצעד הדיסקו האמריקאי). השני היה ללא סרון וגם הצליח מסחרית פחות, אלא שהוא כלל רמיקס לקטע מהאלבום הראשון שלהם בשם "Anikana-O" שנערך בידי טום מולטון, ויצא בלייבל הדיסקו המפורסם "Salsoul".

כדי לסגור את המעגל אפשר לציין את שותפו של קוסטנדינוס להפקה, טוני ראלו. השניים הוציאו ב-1978 קטע שהצליח מאוד בבריטניה בשם "Holdin' On" מתוך אלבום שלם של ראלו. קודם לכן עבדו שניהם עם דלידה (ורבים אחרים), כשראלו עצמו הפיק את חלק מלהיטיה הגדולים ביותר, כולל "J'attendrai".