המאה העשרים היתה מאה של גלובליזציה, אבל מקובל לחשוב על כיוון ההשפעה התרבותי והפוליטי בתור חץ שנע מארה"ב לשאר העולם, מה שלא תמיד נכון. כלומר, לתת את מלוא הקרדיט לגלובליזציה התרבותית לארה"ב, זה לא מדויק מפני שברוב המקרים ההתרחשויות שהפרו את התרבות הזו לא קרו בארה"ב עצמה אלא במקומות אחרים בעולם. גם אם הן קרו בזיקה אליה, אל ארה"ב הן הגיעו כמוצר מוגמר, והיא אמנם שימשה כ"בלדר" שהפיץ את התרבות הזאת לשאר המקומות, אבל "ההפריה" היתה חיצונית. את ה"זרע" יכול להיות שהיא נתנה, אבל לא תמיד את הדוגמה החיובית – ארה"ב היתה אי של שמרנות ובעיקר של אפליה גזעית, ואת הערכים של מה שנקרא מאוחר יותר "אמריקניזציה" היה ניתן למצוא דווקא באירופה. באופן מסורתי. הבירות האירופיות שימשו כבית גידול והשבחה למה שמאוחר יותר הפך ל"אמריקניזם", וברוב הזמן הן ניהלו פינג-פונג עם ארה"ב אבל מה שקרה, קרה בעיקר בהן, קודם ובצורה גולמית הרבה יותר. הדבר הזה היה נכון אפילו עוד יותר בתקופה שנקראה "לה בל אפוק", אבל גם לאחר מלחמות העולם – תקופה שמקובל לחשוב שהועם בה הזוהר של אירופה לעומת קרנה של ארה"ב שזרחה – אירופה היתה המתווכת, אם לא ההורה הפונדקאית, של התרבות הפופולרית. ועיקר ההתרחשות היה בבירה התרבותית של היבשת, פריז.
פריז היתה המקום הראשון בו הג'אז, המוסיקה השחורה שהיתה עד אז מוסיקה מגזרית וגזעית, הפכה להיות מוסיקה שמקובלת על הקהל הלבן. הג'אז הגיע לאירופה ביחד עם הצבא האמריקאי במלחמת העולם הראשונה. תזמורות ג'אז נשלחו לבדר את החיילים והצרפתים נשבו בקסמה של המוסיקה הזאת ששידרה לא רק אקזוטיקה וחושניות אלא גם ניחוח שוויוני שתאם את רוח האמנציפציה הצרפתית באותה התקופה. מוסיקת הג'אז, שבארץ המוצא שלה נחשבת למוסיקה של מיעוטים, הופכת בפריז למוסיקה חוצת גזע ולאום. פריז באותה תקופה קלטה את מיטב המוסיקאים השחורים מארה"ב שהפכו בני בית במועדוני הג'אז הרבים שנפתחו אז. דיוק אלינגטון, לואי ארמסטרונג, ביל קולמן וכו'. חלק מהם ממש השתקעו בצרפת כמו ארצ'י שפ, סידני בשה וכמובן ג'וזפין בייקר שאף קיבלה אזרחות צרפתית. השחורים – או אם נרצה, בני המיעוטים, בהנחה שבפריז פעל גם ג'נגו ריינדהרט הצועני – מצאו בה מפלט מהמתחים הגזעיים, ומאידך חופש יצירתי בלתי מוגבל עם יכולת לחקור עולמות מוסיקליים לא מוכרים. פריז היתה מרכז קוסמופוליטי וכר אולטימטיבי לטיפוח מוסיקה נסיונית.
בשנות השלושים רווחה בארה"ב אופנת הזוט (Zoot) – מכנסיים רחבים ומעיל עליון גדול בכמה מידות. בשל הנסיבות סגנון הלבוש הזה הפך להיות מזוהה עם המהגרים, ובשל הסטיגמה הפלילית של המהגרים שויכה החליפה הזו גם לפשע (לובשי הזוט גם ענדו תכשיטים, ונעלו נעליים מחודדות, מה שנותר עדיין סטיגמה של לבוש גנגסטרים). בשל העובדה שבנסיבות ההיסטוריות שיקגו היתה מרכז ג'אז באותה התקופה, הפך הלבוש מזוהה עם נגני הג'אז, זאת משום שהגנגסטרים שבעיר שימשו כפטרונים של נגני הג'אז והעסיקו אותם בבתי ההימורים שלהם, כך שזה גם היה הלבוש שלהם לבד מהעובדה שהם בעצמם בני מיעוטים. ביקורם של המוסיקאים השחורים בפריז, הביאה את אופנת הזוט לאירופה, והיא הפכה לדבר החם ביותר בקרב אוהבי הז'אנר.
באותה התקופה עלו הנאצים לשלטון בגרמניה ואסרו את הג'אז (או יותר נכון, את הסווינג), בגלל האופי המדובר שלו. לאחר שהגרמנים פלשו לצרפת במלחמת העולם השניה והעמידו שם את ממשלת וישי, גם בצרפת הג'אז הוקצה. הקצאת הג'אז מחמת מיאוס העמידה את אוהבי הג'אז בבעיה משום שלא היתה להם דרך להביע את אהבתם למוסיקה, ואם הם רצו לעשות זאת, הם היו צריכים להשיג לעצמם פטיפון (חוץ מהעובדה שהם היו צריכים לרכוש תקליטים במחתרת) ולהאזין בחטף. הבעיה היא שלא היה להם גם איפה, וכמובן שגם פטיפון נחשב למותרות ולסמל סטטוס. והפתרון: להפגש במרתפים או בחללים אחרים ולשמוע בצוותא מוסיקה. או לסחור בתקליטים. או לעשות דברים אחרים, לא בכדי רבים מאוהבי הג'אז היו פעילים ברזיסטאנס, המחתרת הצרפתית האנטי-נאצית. בכל אופן, כך נולד הדיסקוטק.
בהקשר הזה של הג'אז ראוי שוב לציין גם שהקוד האופנתי שלהם היה ללבוש חליפות זוט, או חליפות מרושלות דומות להם, ולהסתפר כמו כוכבי הג'אז של התקופה. בצרפת קראו לאוהבי הג'אז הללו "זאזו", על שם שיר של קאב קולוויי שהיה גם אחד מהמודלים שלהם ללבישת חליפות זוט. בגרמניה מוכר סיפור זהה על "נערי הסווינג", אבל הקרדיט לדיסקוטקים עדיין ניתן לפריזאים.
אחרי המלחמה צורת הבילוי הזו של מועדונים שלא מנגנים בהם מוסיקה חיה אלא מוסיקה מוקלטת, נותרה. אחת מהסיבות היא שצורת הבידור הזו היתה זולה יותר, זול יותר לקנות תקליטים ולנגן אותם מאשר לשלם בכל פעם למוסיקאים. כמו כן, היה קל לתמרן בין סוגי מוסיקה שונים ומצבי הרוח של הרקדנים, יותר מאשר אם מדובר בסט של כמה שירים של אותה הלהקה. אלא שאז עדיין ניגנו מג'וקבוקס, כלומר מכונה שמסוגלת לנגן רק שיר אחד בכל פעם, ויש בה מלאי של תקליטים שבכל פעם מישהו בוחר שיר אחד שמתנגן. במועדונים היה זה איש אחד, אבטיפוס של די ג'יי, אלא שכל עבודתו היתה לבחור שירים ולא להפגין מיומנויות שונות, בעיקר של המשכיות בין שירים.
אבני דרך בתרבות המועדונים קרו גם הן בצרפת. ב-1947 פתח פול פסין את וויסקי-א-גוגו, ובשנות החמישים ההצלחה שלו הביאה אותו לפתוח מועדונים בשאר אירופה עם קונספט דומה. רעיון ה-VIP התפתח משום שהעשירים היו לוקחים את הבחורות היפות אחרי הבילוי בדיסקוטק בדרך כלל למסעדות יוקרה. כדי לחסוך את הטרחה בללכת לשני מקומות, הגו יזמים את הרעיון של דיסקוטק משולב עם מסעדה בקומה העליונה. רעיון הסלקציה התעורר כשנפתחו מועדוני יוקרה, ובעלי המועדונים ביקשו להכניס רק את אלה שישלמו בעבור השירותים הניתנים להם (שזה בדרך כלל עשירים שמנסים להשכיב כוסיות וקונים להן אלכוהול). ב-1957 פתחה רז'ין, זמרת מועדונים ודמות מוכרת בחיי הלילה הפריזאים כמי שניהלה את וויסקי-א-גוגו, מועדון משלה שנקרא "שה רז'ין". הרעיון היה לא רק להקפיד על קהל עשיר ויפה (ומפורסם) אלא להציב במקום ג'וקבוקס את הפונוגרף או יותר נכון שתי מערכות שאפשר יהיה לנגן בהן מוסיקה רציפה, ובכל פעם התקליטן יחליף במכשיר הלא פעיל את התקליט. כך נולד הדיסקוטק המודרני (למען האמת, מסתבר שאת הקונספט הזה, כולל כדור אורות, היא החלה עוד בימיה בוויסקי-א-גוגו).
הסיבה שהקרדיט על הדיסקוטקים ניתן לפריז בלעדית היא מפני שלארה"ב הדיסקוטק הגיע רק ב-1961, כשבניו יורק נפתח "פפרמינט לאונג'". ב-1965 נפתח המועדון הראשון בקליפורניה שנקרא גם הוא "וויסקי-א-גוגו" על שם המועדון הפריזאי. וכאן ראוי לציין שהרבה מהמועדונים שנפתחו באותה התקופה ניסו לקרוא לעצמם בשם בעל צליל צרפתי, אם מפני שהיה מדובר בסניפים של המועדונים הפריזאים שניסו להצליח גם בערים אחרות, ואם מפני שהיה מדובר במועדונים שניסו למתג עצמם משל היו קשורים איך שהוא ל"מקור".
Culture Agent 
להשאיר תגובה