by Negus of Pop

Culture Agent

מלכודת החסידות

לפני כמה חודשים התפרסם סיפורו של הרב אהרן ברגר, שיום אחד החליט לחזור בשאלה, הוריד את הכיפה, לבש בגדים מודרניים, ואחר כך התחרט וחזר בתשובה. הסיפור הכה גלים, ואחת מהסיבות העיקריות היא שאי אפשר היה לטאטא אותו מתחת לשטיח בעידן של תקשורת מיידית והמונית כל כך. מקרים של רבנים שהתפקרו קרו וקורים, אבל פעם הכל היה עניין של שברי שמועות. היום תמונה אחת חוסכת אלף מילים, לא כל שכן ראיון. הסיפור הזה לא קשור כל כך לענייננו, מלבד הקו המשותף: אדמו"ר שהתפקר והכניס את החסידים שלו להלם. אבל לרב ברגר היה הרבה מזל לעומת האדמו"ר שנעסוק בו היום.

הרב דב בער (בערניו) פרידמן היה אחד מבניו של ר' ישראל מרוז'ין, מייסד חסידות סדיגורא. לרבי ישראל מרוז'ין היו שישה בנים וכל אחד מהם הקים חצר חסידית בעיר אחרת. גם בערניו הקים חסידות בעיר ליאובה במולדובה, והפעיל אותה במשך 15 שנה. עד שנמאס לו. באיזה שהוא שלב הוא הפסיק לקבל חסידים והתבודד, אחר כך גם חדל מלענות להם ובסוף גם השתדל להמנע מלהיראות בציבור. באופן כללי למקורבים אליו לא היה נוח שהחצר לא מתפקדת הרבה יותר משבערניו בדכאון, והם לא יכלו לסבול מצב שבו האדמו"ר לא ילווה את החסידות בכינוסים החשובים ביותר של השנה, לפחות. אז הם ניסו לכפות עליו להגיע, ואז הוא זרק פצצה: "אם אתם לא מרפים ממני, אמיר את דתי". בשלב זה הם נלחצו עוד יותר, בגלל המשמעויות של זה, והחליטו למלט אותו ל"בית הבראה" אצל אחיו. המשכילים (החילונים) ראו שיש כאן סיבה למסיבה וניסו "לגאול" את הרב מכלאו, הם הפעילו כמה פוליטיקאים ובסופו של דבר האדמו"ר הושם בבית של משכיל, ושם היה יכול לעשות את מה שהוא רוצה. הם שלחו בשמו מכתב לעיתונות שבו "יצא מהארון" כמשכיל, והתפקר. עד שגם מזה נמאס לו, ובשלב כלשהוא (אחרי כמה חודשים) חזר בתשובה ושב להסתגר בבית אחיו (שהפיצו מכתב שמזים את המכתב הראשון) עד יום מותו [1]

אבל כאן מתחיל הסיפור האמיתי, כי הסיפור הזה היה בסך הכל הניצוץ שהבעיר את חומר הנפץ שגם ככה בער בעולם החסידות ובפרט ביחסים שבין חסידות סדיגורא לבין מתחרותיה השמרניות שבראשן חסידות צאנז. ר' ישראל היה מיוחד בדרכו החסידית, שלה קרא "דרך המלכות". על פי הדרך הזו, האדמו"ר וחצרו מתנהגים כמו חצר מלכותית, בפאר והדר, הרבה כסף שמתגלגל ולבוש אלגנטי יותר שבעיני חלק מהאנשים היה נחשב למודרני יותר. אלא שר' ישראל, שהיה מוערך, נהג מצד שני גם להסתגף וכך הניגוד הזה "בלבל את השטן". לגבי הבנים שלו זה בכלל לא היה ברור, ודרך המלכות הזו נחשבה בעיקר כגורם שמדרדר אותם מבחינה מוסרית. לכן החסידויות האחרות, ולצורך העניין נשייך אל העניין רק את צאנז, התנגדו אל הדרך. התפקרותו של בערניו נחשבה כהוכחה לכך שמדובר בכשל מוסרי.

ר' חיים מצאנז נלחם בסדיגורא מלחמת חורמה והחזית שפתח באיזה שהוא שלב איבדה פרופורציה והתפרשה גם על "הטריטוריות מעבר לים" בארץ ישראל – מכות, חרמות, בוררות וכו' – עד שהיא שככה. ר' חיים מצאנז נפטר, ובהפרש קטן ממנו גם בערניו עצמו, ואז הסיפור הלך ותם, אבל גם הלך והוצנע. אולי בגלל שהוא היה מפעל יחיד של האדמו"ר מצאנז והאחרים קצת נבוכו מהמלחמה החמורה הזו שיכול להיות שלא היתה צריכה להיות כל כך קנאית, אולי בגלל שבכל זאת זה חרג מכל פרופורציה והפך להיות כבר בושה ולא גאווה, אולי בגלל שראשיתו של הסיפור בשלד שלא צריך לחשוף או בכלל, ההיסטוריוגרפיה החסידית מעדיפה להצניע את הסיפור הזה כמו גם סיפורים אחרים שהיו אבל אף אחד לא יודע מהם – בני אדמו"רים שהתנצרו, רבנים שהתאבדו וכו'.

פרופ' דוד אסף, שכתב על אותן פרשיות בספרו שיצא בשנת 2006, "נאחז בסבך", מפרט גם על הפרשיה הזו שהוצנעה, אלא שכאן בשונה מפרק לכל פרשיה, הוא מקדיש ספר שלם ("הציץ ונפגע", הופיע לאחרונה בהוצאת ידיעות ספרים), או יותר נכון ספר בשני חלקים: הראשון הוא על סיפורו של בערניו, והשני הוא על מחלוקת צאנז-סדיגורא. מן הסתם אסף מקדיש לפרשה ספר שלם לא רק בגלל מרכזיותה, אלא כי בנושא ר' ישראל מרוז'ין הוא נחשב בר סמכא. ספר נוסף שכתב ב-1997 שהתבסס על עבודת הדוקטורט שלו, הוא ביוגרפיה על ר' ישראל תוך נגיעה גם בהתפתחויות המאוחרות של השושלת שיצאה ממנו. למי שמחפש פיקנטריה, או לחלופין הצצה לפוליטיקה החסידית במאה ה-19, השנים בהם התמסדה.

[EXPAND הערה 1]הספר מגיע למסקנה שבערניו היה קורבן של המערכת, או יותר נכון של שתי המערכות, במובן הפוליטי והיחצ"ני. החסידות שניצלה אותו לצרכיה ועשתה הכל כדי להמשיך ולהחזיק את עצמה, ולהשקיט סיפורים בעייתיים, כך שאם לא יידעו שיש בעיות ואם לא יידעו מה אופיין (או לפחות אופיין המדויק), התזרים של המזומנים ומחזור הכספים הכללי לא ייפגעו. ואם לא נדבר על כספים, אז לפחות הדרך החסידית, הדת, לא תפגע – הדבר הזה מכשיר חטיפה, בריונות פיזית, סחיטה נפשית וכמובן התעלמות מבעיות האישיות של אדם שברירי למען המערכת. מאידך המשכילים שניצלו את בערניו אפילו יותר. בהתחלה הם קפצו על הסיפור כמוצאי שלל רב, השתמשו בו כדי לשלוח את המכתב (שאפילו לא הוא כתב בעצמו אלא רק נוסח על פיו), ומאוחר יותר "התפטרו" ממנו (מילה פחות יפה ל"זנחו אותו") כשהבינו שהוא לא יוכל למלא את הציפיות שלהם ולהיות מנהיג לוחם בחסידות (כי בסך הכל מה שהוא חיפש זה חופש).[/EXPAND]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: