Culture Agent

העדנה המחודשת שיש לארון הספרים היהודי, כמו בעצם כל העיסוק המחודש ברוחניות בתקופת הניו אייג', הפכו את הדת למשהו מגזיני. וזה נראה מוזר ואפילו מעט מקומם, לראות את היהדות מתכווצת לספר בסגנון "101 אלבומים שצריך לשמוע לפני שמתים"… אני לא יודע אם לקרוא לזה פופולריזציה או קפיטליזציה או חפצון, אבל הרעיון שיהדות תהפוך להיות מוצר צריכה שמפרסמים על שלטי חוצות (בחיי, ראיתי על תחנות אוטובוס!) נשמע מזעזע. משה רבינו היה מתהפך בקברו, כשהיה מבין שהרעיונות הנשגבים שהוריד מהר סיני הפכו לאובייקט ש"מרוטש בפוטושופ" להמונים. ואני בקושי מאמין שרבנים אורתודוכסיים תורמים ליוזמה הזאת. אבל זעזוע בצד והתרשמות בצד. "חוה לא אכלה תפוח", שכתב הרב חיים נבון, מציין (ונשכח מהמספר 101) "אגדות אורבניות" טעויות נפוצות שרווחות בנוגע ליהדות, ומעמיד את הקוראים המתעניינים על טעויותיהם. בדרך הוא גם מנסה לסמן באצבע על "התשקורת" שעיוותה את העובדות, או יותר נכון מה מקור הטעות. הוא עושה את זה בשפה ידידותית, צבעונית, לפעמים מבדחת, בגובה העיניים ובטוב טעם (כלומר, באמת כיף לקרוא את זה. זה זורם ומעשיר), ועל כך מגיע לו צל"ש. ובטון זה עדיף לחתום את הביקורת, משום שהספר הזה הוא מתנת יידישקייט מצויינת לדודה לרגל החגים הבעל"ט. ושוב אני מדבר במונחים של קפיטליזם צרכני.