Culture Agent

בהיותו של חיים-נחמן ביאליק המשורר הלאומי שנמצא בלב הקונצנזוס הוא נמנע מלהביע דעתו הפוליטית בפומבי, כדי לא להחשף ולסכן את מעמדו. ביאליק גם נמנע מלהיות יותר מדי גלוי לב בקשר לחייו האישיים מתוקף המעמד, ולכן בחר לעסוק בנושאים שנחשבים נייטרליים כמו אגדות ילדים ועיבודים לסיפורי חז"ל שבהם הוא יכול להסתתר ולכתוב בצורה אימפרסונלית. כך, בחסות ה"ריחוק" הזה, היה יכול לפטור את עצמו מהבעת דעה, ולשתול את דעותיו בפיות אנשים אחרים (כמו שאפלטון כתב דיאלוגים כדי להביע דעות באמצעות אנשים אחרים), או להצפין אותן בין השורות על מנת שלא יהיו חד משמעיות (כמו שהרמב"ם כתב את "מורה נבוכים" בשתי פנים, קריאה אחת שתתאים להמונים וקריאה אחרת ועמוקה יותר למשכילים). אלא שאם מכירים את התמונה מזווית אחרת, ניתן לפענח אותה וליירט את המשמעות האמיתית של הדברים, ולשוחח עם הכותב בצורה גלויה יותר.

פרופ' זיוה שמיר, שהחלה כבר לפני 20 שנה לחפור בכתביו של ביאליק על מנת לגלות את אותן כוונות סמויות בספר בשם "מה זאת אהבה – צוהר לעולם הדעות האישי של ביאליק", שבה אל כתביו ומנסה שוב לדלות מהם את מה שהיה למשורר לומר על ענייני דיומא. "ויהי היום" היה קובץ של אגדות ילדים שעובדו על פי סיפורי חז"ל בצורה חופשית (שמסתבר בתור ריפ-אוף ל"ספר האגדה" שבו היה צריך להיות נאמן למקור). בספרה החדש, "מים ומקדם", שהופיע בסדרת "הילל בן חיים" של הוצאת הקיבוץ המאוחד, מוצאת שמיר כי דווקא ביצירה זו שיש לה לכאורה חזות נאיבית, מחדיר ביאליק את התכנים והתחושות העמוקים ביותר שלו. ברמה האישית לדוגמה מגלה ביאליק את ערגתו לילדים משלו, וצער על כך שהפעם היחידה שהיה יכול לקרוא לעצמו "הורה" כשקירב אליו כבת את בתם של ידידיו, נגמרה בצורה טרגית כשהילדה נהרגה בתאונת דרכים. אבל העיקר הוא הרמה הלאומית. שמיר מוצאת בין המילים רמיזות על גישתו לציונות, כיצד על הישוב לנהוג לאור הפרעות (בעד מדיניות ההבלגה), השפה העברית המתחדשת, היסטוריוסופיה יהודית וכו'. כאילו ביקש להפוך את אגדות הילדים שלו למנשר חינוכי ופוליטי.

ומהי אותה משנה של ביאליק? אם ננסה לתמצת אותה, הרי שיש למצוא בה קווי דמיון רבים לזו של "אחד העם" שרואה את היהדות כתרבות ואת האוצר הרוחני שלו כבסיס להעצמה עממית ועולמית. מהרמזים שמפוזרים בכתבים עולה כי לדעתו העם היהודי חזר לארצו רק בגלל הזיקה התמידית שהיתה לו לתנ"ך וכפי שתמיד היה כך גם כעת יש לעיין בו שמתוך כך ניתן לחדש את הרוח היהודית. אלא שהעיון הזה שאמור לצקת בתנ"ך קדושה של יצירה לאומית בא בשלב זה, אחרי שהתנ"ך אומץ בחיק הלא-יהודים. ויש סיבה לכך, משום שרק בצורה זו של שיבה אל המקור, גם העם יכול לשוב אל המולדת. גם הרעיון הציוני, מסתבר, לא התעורר קודם אצל יהודים, אלא הם היו צריכים את המילניאריזם הנוצרי שידרבן אותם לשוב לארצם. כלומר, הוא אומר, הגלות היא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה היהודית, ובלעדיה לא היה מקום להתחדשות היהודית. דווקא מתוך הניגוד בין הגלות והמולדת נובעת סינתזה בדמות הציונות וככזו היא רק שלב אורגני בהווצרותו של "היהודי החדש" וב"סובלציה" של העם עצמו ושל העולם עליו הוא משפיע.