ג'וליאן סבולסקו הוא אחד מהביו-אתיקנים המובילים בעולם, ומכהן כפרופ' במכון לאתיקה מעשית באוקספורד. במאמר שכתב לגליון החדש של המגזין Reader's Digest הוא טוען ששימוש באאוגניקה והנדסה גנטית כדי לשפר את ילדינו הוא חובה מוסרית ולא רק זה אלא התגלמות האחריות שבהורות. סיכום קצרצר מופיע בטלגרף.
אין סיבה, הוא טוען, שאם אנחנו מתערבים במקרה של לקויות כמו מחלות גנטיות שיכולות לגרום סבל לילד, לא נתערב גם במקרים שיכולים להשפיע על התנהגותם, לדוגמה, למנוע מהם להיות קרימינלים, אלכוהוליסטים וכו' – ממש א-לה האאוגניקנים של תחילת המאה ה-20. אבל יש להבדיל, כי אם אז זו היתה מדיניות ממשלתית, כאן האנשים הפרטיים הם אלה שיאמרו את המילה האחרונה, כך הוא מציע. בדיוק כמו שקורה במקרה של הפלה, כשהרופאים ממליצים אבל ההורים הם אלה שיחליטו אם לבצע אותה או לא. כך ב"עיצוב התבוני", ההורים הם שיחליטו מה לשפר. אין שום יומרה לשחק את אלוהים ולשלוט בדור הבא, אלא רק כוונה למנוע ממנו את החולי והסבל, ודבר כזה, הוא מעשה אחראי ומוסרי. "במקום לפחד אין לנו סיבה שלא לחבק את זה, בסך הכל העתיד בידיים שלנו".
סבולסקו הוא רק אחד מהביו-אתיקנים שמקדמים בהתלהבות את האאוגניקה החדשה. ג'ון האריס מאונ' מנצ'סטר הוציא על זה ספר שלם ומדובר בשם "Enhancing Evolution: The Ethical Case for Making Better People", שבו הוא מנסה לשכנע בדרכים פילוסופיות את האנשים לעבור מתגובה מיידית של "איכס" לתגובה של "וואו". לדעתו הדעות הקדומות (המוסריות והדתיות) הן המניע העיקרי של אנשים להרתע מהפתרון של שיפור גנטי, ויש להשתחרר מהן, במיוחד לאור זאת שאין הבדל גדול בין שימוש ברפואה כדבר שמרפא מחלות, לבין שיפור אקטיבי ומונע אותן מבעוד מועד. אין הבדל בין פעולה כנגד מה שה"טבע" רצה, כשהברירה הטבעית הביאה לעולם ייצור שלא עמיד מפני מחלה (הוא היה אמור למות, ואנחנו בכל זאת ריפאנו אותו והשארנו אותו בחיים) לבין התערבות באבולוציה שתהפוך את הייצור שמלכתחילה לא היה עמיד למחלות, לעמיד מפניהן. המנעות מהנדסה גנטית כמוה כהמנעות מרפואה, וזה אומר שאם אנו בכל זאת נרתעים ממנה, בעצם אנחנו יורים לעצמנו ברגל כשאנחנו יכולים למצוא את סם החיים. השאלה היא בסופו של דבר אם נשתמש בטכנולוגיה לרעה או לטובה, והפחד מהרע משתק אותנו.
Culture Agent 
להשאיר תגובה