Culture Agent

ישראל קנוהל משפץ את התזה שלו על ראשית עם ישראל בעזרת ספקולציות שנובעות מפרק מוזר בתהילים (ס"ח) – יציאת מצרים לא היתה במדבר סיני אלא דווקא במורדות רמת הגולן, והיא בכלל לא היתה יציאה, לא היינו עבדים לפרעה במצרים אלא דווקא בארץ כנען, הר סיני הוא החרמון, ים סוף הוא ימת החולה שמכוסה בסוף ובקיצור שום דבר ממה שחשבתם ובעצם שום דבר ממה שקנוהל עצמו חשב לפני ארבע שנים כשפרסם את הספר "מאין באנו". כמעט שום דבר לפחות. מה שנשאר הוא כמה דברים: 1. הבסיס של עם ישראל הגיע מחרן במאה ה-13 לפנה"ס כפליטי מלחמה שברחו ממסופוטמיה בעקבות אימי המלחמה והרעב ; 2. האמונה הישראלית התפתחה במשך כמה שלבים כשבהתחלה היתה הכרה באלים זרים ובסופו של דבר היא הפכה לפולחן של אל יחיד שנלחם בכל עבודה זרה אחרת.

מה אם כך השתנה? ההיסטוריה הישראלית לא הורכבה כפסיפס תמונות ילדות, כפי שטען קנוהל בספרו הקודם, אלא משחזור אמנותי של תמונות מעומעמות שעבר כמה שינויים קוסמטיים ממניעים פוליטיים, חלקם אזוריים ורובם פנים-ישראליים. השינוי הקוסמטי העיקרי הוא המצאתה של יציאת מצרים (בדגש על "יציאה"), והנעת מעמד הווסדו של עם ישראל מהצפון לדרום הרחוק בגבול מצרים. עם ישראל אמנם שועבד למצרים, אבל לא גלה ולכן גם לא חזר מהגלות במצרים ומתוקף כך עם ישראל לא בהכרח מוצאו מההיקסוס ששלטו במצרים וגורשו ובאופן כללי גם לא מהכנענים. אדרבה, הכנענים היו אויבים של עם ישראל משום ששיתפו פעולה עם האויבים של ישראל, ומאוחר יותר הצרו את צעדיהם של בני בריתם של הישראלים. הלווים מצד שני לא היו קבוצה שברחה ממצרים אלא שבויי מלחמה שקיבלו עונש לשרת בקודש. מקומם היה מרכזי רק משום שהם היחידים שטרחו לכתוב את ההיסטוריה, בעוד האחרים העבירו אותה בעל פה. כתבים אלה, שנוצרו על ידי הלווים, היו הטלאים הראשוניים שמהם נוצר בסופו של דבר הקולאז' שמכונה התנ"ך, המונה מזמורים שמקושרים ביניהם באמצעות פרוזה שנכתבה מאוחר יותר ועל ידי אותו הסופר שעשה את השינויים הקוסמטיים המדוברים על מנת שירושלים תהיה מרכז הממלכה ומקום הפולחן הלגיטימי היחיד (מה שנקרא דויטרונומי) ואלוהים הבלעדי של ישראל יהיה "יהוה" ולא "אלוהים" שכן "אלוהים" הוא ביטוי פלורליסטי מדי שנותן מקום גם לאלים אחרים (כדוגמת בעל ואל הכנענים, סין המסופוטמי וכו') שכינויים בלשון רבים נותן להם תוקף, ובעצם מצוות אותם לשם כולל של אל אחד.

על פי קנוהל זכרון היציאה אינו ממצרים אלא דווקא מחרן, כשהיציאה עצמה אכן היתה במדבר קדש אבל הכוונה היא לקדש הנמצאת במדבר הסורי (סמוך לנחל אורונטס), שהיתה אז ארץ האמורי. לאחר שעם ישראל צלח את המדבר הוא השתלט על הבשן וצפון עבר הירדן, מן הסתם ארץ סיחון ועוג מלך הבשן, ונתן מס למצרים. אלא שהמס היה כבד (המלך דאז, פרעה רעמסס, בנה באמצעותו ערי מצב מצריות שיירכזו את הגביה וישלחו אותה אליו) עד שהישראלים המתהווים מרדו. הם קראו לעצמם ישראל מהסיבה שקנוהל מציין ב"מאין באנו", משום שהם המליכו על עצמם את אל. אבל בשונה ממה שהוא טען אז, זה אל היה בהכרח משום מיזוג הפנתאונים המסופוטמי והכנעני, אלא פשוט משום שהם ויתרו על שלטון בשר ודם והעדיפו להמליך על עצמם רק את האל. לכן גם לישראל לא היה מלך עד לימי שמואל, ואף גדעון התנגד לייסוד מלוכה מהסיבה שרק ה' ימלוך (זה גם פירוש השם ישראל, יישר האל, מלשון שררה). המרד הכעיס את המצרים ולכן החליט המלך דאז פרעה מרפנתח, בנו של רעמסס, ללמד את המורדים לקח. הוא לא הצליח לגמרי, בניגוד למצבת הנצחון שלו הידועה בשם "מצבת מרפנתח" שבה כתוב ש"ישראל הושם אין לו זרע", ואולי אכן לישראל לא היה זרע והכוונה שהמצרים הסבו אסון חקלאי על ישראל כשעקרו את גידוליהם ועוד בזמן בצורת. מה שהפתיע אותם הוא מזג האוויר הפתאומי שהפך לסערה ותפס אותם לא מוכנים גם מפני שהוא הכביד עליהם והם טובעו לבסוף באיזור ימת החולה, אותה חשבו למישור, וגם מפני שהגשם שירד הרווה את האדמה ולכן עם ישראל לא ניזוק עד כדי כך. וחות מזה הוא גם שבה במצרים שבי, והם נאלצו לסגת, היישר אל קרבות אחרים שמוטטו את האימפריה שלהם, הקרבות הידועים עם גויי הים שמאוחר יותר הפכו לפלישתים וגם הם הצרו לעם ישראל. בתקופת עלי הכהן הם אף הגלו את ארון הברית שהיה הסמל הדתי של עם ישראל באותה התקופה, והחריבו את ארץ בנימין ואפרים.

באותה התקופה עם ישראל המליך כאמור את האל, וכוונתו היתה שהשררה תהיה בידי האלים ולא בידי בשר ודם, האלים שאינם אלא אחד, שם כוללני בשם "אלוהים". אלא שהנסיבות הפוליטיות האיזוריות שבהן התפוררות האימפריה המצרית גרמה להתפתחות שלטונות מקומיים עממיים שלכל אחד מהם אלוהים מקומי, גרם גם לישראלים לאמץ אל בלעדי אליהם ואז אלוהים לא התאים, אז הם לקחו רק אל אחד בשם יהוה שהיה בשימוש המדיינים שבאותה התקופה היו בני ברית של העם (כנראה כי היו קשרי משפחה בין בני לוי "המצרים" לביניהם). ובגלל שהכנענים הצרו את צעדיהם וחסמו את דרכי המסחר שלהם, הם הסתבכו עם הישראלים שהשתלטו גם על שאר הארץ. וכך עבר המרכז הדתי לשילה עד שגלה, לאחר שחזר הועבר לירושלים ובית המלכות ביקש לקבוע את מקומו שם. במשך הזמן גם מושב הקבע הירושלים לא הספיק, ובית המלכות ביקש שאיפה שהארון נמצא יהיה מקום הפולחן הלגיטימי היחיד. כך התפתח המונותאיזם מבעל מודל אוניברסלי שבו האל נעבד על ידי כולם בכל מקום, למודל שבו האל נעבד רק על ידי ישראל במקום אחד.

למה היה חשוב לבית המלכות לקבוע את ירושלים כמקום הפולחן היחיד? בנסיבות פוליטיות. שלמה המלך, בנו של דוד בונה המקדש, הכביד את המס על יושבי הארץ. רק לאחיו בני יהודה נתן הנחה, ולכן בני ישראל האחרים התמרמרו. כפקיד שאחראי לגביית המס מבני יוסף שם את ירבעם עד שירבעם החליט למרוד, שלמה רדף אותו והוא גלה למצרים וחזר רק לאחר ששלמה מת. אך רחבעם לא הסכים להפחית את המס אלא רק הכביד אותו, עד שלא היתה ברירה אלא למרוד. ירבעם מרד והפך למלך של הפלג הפורש, וכדי למנוע מהעם שפרש לשוב למרכז הדתי הקים מרכז חלופי שבו יעבדו את ה'. בעיני בית המלכות היהודאי זה כמובן לא מצא חן. שימו לב שבעניין המיסים של שלמה, זה המקום היחיד בתנ"ך שבו כתוב שהיו שרי מס, והמקום היחיד שבו כתוב שעבודות היו "סבל" ו"עול". מסתבר שלשלמה היה מפעל בניה וסלילת כבישים שאליו היה צריך כח אדם, את כח האדם הזה גייס מהעם כמס, דבר שנחווה אצלו כמין עבדות. עד שהיה מרד. וכשהיה מרד, ירבעם גאל את העם מ"סבלו", ירבעם שגלה למצרים יצא משם הישר אל הגאולה – וכך הומצאה יציאת מצרים שהיתה למעשה יציאת ישראל לעצמאות מהמשטר הכופה אותם.

אלה עיקרי ספרו של קנוהל – ספר שמתיימר להיות שערורייתי כמו קודמו, למרות שכמוהו גם הפעם יש כאן הרבה יותר ספקולציות מדברים "עם בשר". אמנם כל קווי המתאר של התאוריה המוצעת הם מחקרים מוכרים ומה שקנוהל עושה הוא בסך הכל לחבר בין הקצוות למשהו הגיוני, אבל עדיין המילה "נראה כי" חוזרת כל כך הרבה פעמים שקשה לבסס תפיסת עולם על "כנראה" ו"אולי". וזה חבל, כי תפיסת העולם אכן יכולה להיות שונה במהות אם התאוריה תתברר כנכונה. יש כאן הזמנה למחקר מעבר, וכמובן שלהצלבה עם תאוריות נוספות שמשיקות ומסתדרות. ניתן להקשות על הצעת הספר כמה דברים ואותי מטרידה בעיקר שאלת העמונים והמואבים, שתוארו כאחייניו של אברהם אבינו והגיעו גם הם מחרן – כלומר, גם הם חלק מ"ישראל" אלא שלא קיבלו את הייחוד שלהם, ולמה? או שמא ישראל היו אלה שהתבדלו מהם כי סלדו מהפולחן שלהם שכלל הקרבת קורבנות אדם ו"העברה באש"? ואם ישראל התבדלו, האם זה גם מה שהבדיל את יהודה מאדום ומדין? (אדום הוא מקורו של יהוה, ומדין הוא העם שעבד את יהוה קודם לכן) והאם בעצמם מה שייחד את ישראל הוא ההתבדלות שלו ולא רק האמונה שלו? (כך גם יהודה נפרד מישראל בעקבות מאיסה בפולחנו) טענות כאלה טענתי בעקבות "מאין באנו" ואחרי הספר הזה אני לא רואה הרבה מקום לחזור מהן כמו שקנוהל חזר בו מטענותיו.